1אם חבל תחבל. אין לי אלא שמשכנו ברשות בית דין, משכנו שלא ברשות ב"ד מניין ת"ל אם חבל תחבל מכל מקום רגמשכן ברשות ב"ד הוא כשקובל עליו בב"ד ושולחים שלוחם לתפוס מטלטלין, ופסוק זה בשליח ב"ד איירי כמבואר בדרשה הבאה, ולכן יתבאר הלשון אין לי אלא שמשכנו ברשות ב"ד. ואמנם לכאורה אינו מבואר מהיכא תיתא שמשכנו שלא ברשות ב"ד יהיה נשכר יותר ממשכן ברשות ב"ד שלא יהא חייב להשיב עד שצריך לרבויא, וי"ל משום דכפי המתבאר בפ' תצא בענין מצות השבת העבוט דהוא ענין צדקה כמש"כ שם ולך תהיה צדקה, ולכן בשלמא זה הממשכן ברשות ב"ד והיינו שהב"ד שולחים ונוטלים את המשכון אז הוי זה המלוה עושה הכל אדעתייהו דב"ד, וכעין מ"ש כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, ומכיון שהב"ד מצוים להשיב ממילא מחויב להשיב, אבל זה הממשכן בעצמו יש סברא לומר דכיון דלקח אדעתא דידיה וקנה את המשכון וכמ"ש בב"מ פ"ב א' שבע"ח קונה את המשכון, באמת א"צ להשיב, ואי משום דהוי צדקה אין כופין אותו על זה היכי דלא ניחא ליה, דלא דמי לסתם צדקה שמחויב בזה לכן בא לרבות דגם זה מחויב להשיב. .
(שם ל"א ב')
2אם תבל תחבול. בשליח בית דין הכתוב מדבר, או אינו אלא בבעל חוב עצמו, כשהוא אומר (פ׳ תצא) לא תבא אל ביתו לעבט עבטו – הרי בעל חוב אמור, הא מה אני מקיים אם חבל תחבל – בשליח ב"ד רדועיין מענין זה לפנינו בפ' תצא דאיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו אלא לאח"כ, והכי קאמר אם חבל תחבל – ע"י שליח ב"ד. .
(שם קי"ג ב׳)
3אם חבל תחבל. תניא, ר׳ ישמעאל אומר, בא הכתוב ללמדך, שתהא עושה מצוה ותהא נוטל את שלך רהנראה דר' ישמעאל לשיטתו בדרשה בפסוק הקודם דאם כסף תלוה פירושו חובה ולא רשות, וע"ז אומר כאן אע"פ דצויתי לך להלוות גמילות חסד ושלא תהיה לו כנושה, בכ"ז ברשותך להבטח שלא תפסד אלא יש לך רשות לקבל משכון, והא דלא תהיה לו כנשה, היינו כשיודע שאין לו, כמש"כ לעיל. .
(מכילתא)
4עד בא השמש. תנא רב שיזבי קמיה דרבא, עד בא השמש תשיבנו לו זו כסות יום, כבוא השמש תשיבנו לו (פ' תצא) זו כסות לילה רור"ל שמחזיר לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום לעשות מלאכתו. ונראה דמפרש כאן הלשון עד בא השמש, אשר משך כל היום עד אשר תבא השמש החובה עליך להחזיר לו, ואחר הזמן הזה הוי מעוות שא"א לתקן, אחרי שכבר עבר היום, ואע"פ דכתיב במה ישכב, אך לשון זה כולל כל לבישה והצעה על הגוף כמו שכבת הטל. ובאמת אמרו במכילתא במה ישכב לרבות את המצע, והיינו עפ"י הדרשה דכאן איירי בכסות יום, לכן בהכרח צריך לפרש דהלשון ישכב בא לרבות בגד יום ששייך בו לשון שכיבה, ומה שראו חז"ל לדרוש כן את הלשון עד בא השמש, הוא מהשנוי דכאן כתיב עד בא השמש ובפ' תצא בענין זה כתיב כבוא השמש. –
והנה לכאורה איזה תועלת יש בלקיחת המשכון, אחרי שמחזיר לו אותו יום יום, אך אמנם יש תועליות צדדיות בזה שאין החוב משמט בשביעית כבלא משכון, וגם אין המשכון נעשה מטלטלין אצל בניו לאחר מותו ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, אלא גובה ממנו.
ואמנם כל עיקר ענין חזרת העבוט הוא רק במשכנו שלא בשעת הלואה וע"י שליח ב"ד, אבל אם משכנו בשעת ההלואה אינו מחויב כלל להחזיר, ונראה הטעם בזה, משום דעיקר הקפידא שאסרה תורה במשכון הוא רק שלא יחבל המלוה את הלוה כמשמעות הלשון אם חבל תחבל, והיינו שלא יקח בחזקה ותקיפות משום צעריה דהלוה, ולכן אם בשעת ההלואה נותן לו הלוה את המשכון מרצונו הטוב הוא סביר וקביל שלא יחזיר לו המלוה את המשכון עד שיחזיר לו מעותיו, משא"כ במשכנו לאחר ההלואה שאז ממשכן בחזקה ע"י שליח ב"ד הרי הלוה מצטער על חוסר צרכיו בעת שצריך להם, ודו"ק. .
(ב"מ קי"ד ב׳)