1ואם פשה תפשה. מה תלמוד לומר קאר"ל בלשון כפול.
, לפי שנאמר וראהו הכהן ביום השביעי אם פשה תפשה (פ' כ"ז), שיכול אין לי פשיון מטמא אלא בשביעי, בשמיני בתשיעי ובעשירי מניין, ת"ל ואם פשה תפשה מכל מקום קבלכאורה אינו מבואר ל"ל דרשה זו תיפק ליה דכיון דלא כתיב כאן ביום השביעי כמו במכוה א"כ מהיכי תיתא הו"א רק ביום השביעי. וי"ל משום דקי"ל דבכמה דינים שוין שחין ומכוה כפי שיתבאר לקמן פ' כ"ז, וא"כ הו"א דגם לענין זה שוין, קמ"ל.
.
(שם)
2ואם פשה תפשה. החליטו בשער לבן, הלך שער לבן וחזר שער לבן, וכן בפשיון בתחלה בסוף שבוע לאחר הפטור, החליטו בפשיון, הלך הפשיון וחזר הפשיון, וכן בשער לבן בסוף שבוע ראשון או שני לאחר הפטור, לכך נאמר ואם פשה תפשה קגבאור דרשה זו עיין מש"כ לעיל בפ' ט"ו בדרשה וטמאו ובפסוק י"ז בדרשה והנה נהפך וצרף לכאן.
.
(שם)
3וטמא הכהן אותו. אותו ודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק קדפשוט דמדייק מדלא כתיב וטמאו הכהן כמו דכתיב כ"פ בפרשה זו, ולכן דריש מיתור לשון אותו שאינו מטמא את הספק, דכך מורה לשון אותו, שידע בבירור תכונת הדבר שמטמא מה היא, משא"כ כשהדבר ספק אצלו. ואמנם מבואר סוף פ"ה דנגעים דכלל זה הוא רק עד שלא נזקק לטומאה, היינו קודם שנקרא מפי הכהן על הנגע שם נגע, כגון שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגרים ובזה כסלע והסגירם, ובסוף השבוע היה בזה ובזה כסלע ואין ידוע באיזה מהם פשתה, אע"פ שאחד מהם טעון הסגר ז' ימים שנית בסוף שבוע ראשון והאחד מוחלט לטומאה, מ"מ הואיל ואינו יודע איזה להסגיר ואיזה להחליט שניהם טהורין, וכן כדומה לזה באיש אחד, דאע"פ דממ"נ יש בו בהרת אחת שפשתה, היינו אותה שתחלתה כגריס ועכשיו כסלע, וא"כ ממ"נ היה ראוי להחליטו לטומאה, אפ"ה הואיל ואינו יודע על איזה נגע מחליט הרי הוא טהור. אבל משנזקק לטומאה טמא אפי' ספק, כגון שנים שבאו אצל כהן, בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע והסגירם ובסוף שבוע היה בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד, שניהם טמאים, אע"פ שחזרו להיות כסלע וכסלע טמאים עד שיחזרו להיות כגריס.
וטעם החילוק בין משנזקק לטומאה ובין שלא נזקק לא נתבאר. ואפשר לומר דסמכינן בזה על סתירת הדרשות בענין זה, דכאן דריש את הודאי מטמא ואינו מטמא את הספק, ובפסוק הסמוך לענין פשיון דכתיב וטהרו הכהן דריש את הודאי מטהר ואינו מטהר את הספק, וזה היפך מדרשה שלפנינו. אמנם עפ"י החילוק בין משנזקק לטומאה ובין משלא נזקק יתבאר היטב, דכאן איירי מיד שבא אל הכהן, הרי לא החליט עוד הכהן את המחלה לנגע, ולכן ספיקו טהור, כיון דעדיין לא נקרא עליה שם נגע, משא"כ בסמוך דאיירי לאחר ההסגר שבעת ימים, א"כ כבר קודם ההסגר קרא עליה הכהן שם נגע שוב אין ספיקו מוציאו מטומאתו, וסברא זו מתקבלת ונכונה. –
ודע דשני דברים יוצאים מכלל ספק נגע טהור, והם ספק אם בהרת קדמה לשער לבן או שער לבן קודם לבהרת, דבזה אפילו ספיקו טמא. וטעם הדבר משום דדרך השער להתלבן מחמת נגע, וע"כ נראה הדבר דבהרת קדים, וכן מי שהיתה בו בהרת כגריס והסגירו בסוף שבוע והרי היא עתה כסלע וספק אם זאת היא אותה הבהרת שהיתה מקודם כגריס רק פשתה עד כסלע או שאחרת באה תחתיה והראשונה נתרפאה והלכה לה, בזה טמא אפילו מספק, וטעם הדבר נראה משום דמוקמינן אחזקה שרוב נגעים פושין, וע' במל"מ פ"ב ה"א מטומאת צרעת מש"כ בענין ספק נגעים טהור.
.
(שם)