1השב תשיב. אין לי אלא שמשכנו ברשות ב"ד קכהשקיבל עליו בב"ד ושלחו שלוחם לתפוס מטלטלין, דקרא דאם חבל תחבל (פ' משפטים) בשליח ב"ד הכתוב מדבר כמבואר בב"מ קי"ג ב'.
, משכנו שלא ברשות ב"ד מניין, ת"ל השב תשיב – מכל מקום קכולכאורה אינו מבואר מהיכי תיתא שמשכנו שלא ברשות ב"ד יהיה נשכר יותר ממשכן ברשות ב"ד שלא יהיה חייב להשיב עד שצריך לרבויא. וי"ל משום דכפי המתבאר מענין זה הוי השבת העבוט ענין צדקה כמש"כ ולך תהיה צדקה, ולכן בשלמא זה הממשכן ברשות ב"ד והיינו שהב"ד שולחים ונוטלים את המשכון אז הוי זה המלוה עושה הכל אדעתייהו דב"ד, ומכיון שהב"ד מצוים להשיב ממילא מחויב להשיב, וכעין מ"ש כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, אבל זה הממשכן בעצמו יש סברא לומר כיון דלקח אדעתא דידיה וקנה את המשכון וכמ"ש בסמוך מניין לבע"ח שקונה משכון, באמת אינו צריך להשיב, ואי משום דהוי צדקה אין כופין אותו על זה היכי דלא ניחא ליה, לכן אתא לרבות דגם זה מחויב להשיב, ודו"ק. –
ודע שכתב רמב"ן בתשובה סי' פ"ה דאין כופין על השבת העבוט, יען דהוי מצוה שמתן שכרה בצדה, דכתיב ולך תהיה צדקה, וידוע דכל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד כופין עליה, עיי"ש. אמנם לדעתי יש לדון בזה לפי מש"כ התוס' בב"ב ח' ב' דכופין על הצדקה אף כי היא מצוה שמתן שכרה בצדה מפני שהרבה לאוין נאמרו בה (פ' ראה) עיי"ש, וא"כ לפי מ"ד בב"מ קי"ד ב' שאם לא החזיר המשכון עובר בהרבה לאוין ועיי"ש ברש"י, א"כ צריך לכפות גם על השבת העבוט, וצ"ע לדינא.
.
(ב"מ ל"א ב')
2השב תשיב. [לרבות אפילו כמה פעמים] קכזדרשה זו לא באה מפורש בלשון זה בגמרא, רק מתבארת היא ממ"ש שם דכל דבר דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ומפרש אע"פ דאמרה תורה לא תבא אל ביתו לעבוט והיה א"כ איפה צריך להיות הדין שאם בא ולקח העבוט יוציאו אותו בעל כרחו, כיון דלא מהנו מעשיו, ובכ"ז קיי"ל דמחזיר את הכר רק בלילה ואת המחרישה רק ביום, אלמא דקנה את הכר ביום ואת המחרישה בלילה, הרי מבואר דאהנו מעשיו, ומפרש דאין מכאן ראיה לדעלמא, דשאני הכא דאמר רחמנא השב תשיב ורבתה התורה דמחזיר כמה פעמים ולא משכחת אלא הכי דמחזיר כלי יום ביום וכלי לילה בלילה, וצ"ע שלא דרשו דרשה זו מפורש בב"מ ל"א ב' במקום שדרשו ענינים אחרים בסגנון כזה, יעו"ש, וי"ל.
.
(תמורה ו' א')
3תשיב לו. מת הלוה אינו מחזיר ליורשיו, שנאבד השב תשיב לו, לו ולא ליורשיו קכחר"ל אם מת הלוה לאחר שלקח את העבוט אינו מחזיר ליורשו, והרבותא בזה דלא הוי המשכון של יורשים דלא משתעבדי לבע"ח, יען דכיון דמשכני' קניא, ובב"מ קי"ד סע"ב איתא יותר רבותא דאפילו אם מת הלוה לאחר שהשיב לו המלוה את העבוט שומטו מעל גבי בניו ואינו מחזיר, וטעם הדבר ג"כ כמש"כ כי מיד כשלקח אותו המלוה קנאהו, והא שהחזיר לו הוא רק ממצות התורה לחוס עליו שיהיה לו במה לשכב אבל היא חזרה לשעה ובעקרו הוא שלו.
.
(ב"מ קי"ג א' ברש"י)
4כבוא השמש. תנא רב שיזבי קמיה דרבא, עד בוא השמש תשיבנו לו (פ' משפטים) זו כסות יום, כבוא השמש תשיבנו לו – זו כסות לילה קכטשמחזיר לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום לעשות מלאכתו, ונראה דמפרש התם הלשון עד בוא השמש אשר משך כל היום עד בוא השמש תשיבנו לו ואח"כ הוא מעוות שא"א לתקן כי עבר יום, והיינו על כרחיך דאיירי שם בכסות יום, ודריש כן משנוי הלשון עד בוא השמש וממה דכתיב כאן כבוא השמש, וע' מש"כ עוד שם בפ' משפטים. ואם תאמר א"כ מה מועיל לו המשכון י"ל דמועיל לו בזה שלא ישמיט החוב בשביעית ולא יעשה המשכון מטלטלין אצל בניו דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח, אלא יפרע מהמשכון אחר שמת הלוה, וכל זה הוא במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל אם משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר כלל. וטעם הדבר נראה פשוט משום דעיקר הקפידא שאסרה תורה במשכון הוא רק שלא יחבל המלוה את הלוה כמש"כ בפ' משפטים אם חבל תחבול, והיינו שלא יקח בחזקה משום צעריה דהלוה, ולכן אם בשעת הלואה נותן הלוה את המשכון מרצונו הטוב הוא סביר וקביל שלא יחזיר לו המלוה את המשכון עד שיחזיר לו מעותיו, משא"כ במשכנו לאחר ההלואה שאז ממשכן בחזקה ע"י שליח ב"ד כמש"כ לעיל, הרי מצטער על חוסר צרכיו בעת שצריך להם, ודו"ק.
.
(שם קי"ד ב')
5וברכך. מלמד שהוא מצווה לברכך, יכול אם ברכך תהא מבורך ואם לאו לא תהיה מבורך, ת"ל ולך תהיה צדקה קלכפי הנראה מפרש דהשם צדקה האמור כאן הוא דבר שהוא לפנים משורת הדין וכמ"ש בחולין קל"ד א' צדק משלך ותן לו, והיינו משום דבפשטות יש רשות לכל אדם להבטיח מעותיו במשכון, ובכ"ז זה מחזיר אותו לבעליו הוי זה צדקה ותרנית ולכן יקבל שכר מן השמים.
[ספרי].
6ולך תהיה צדקה. א"ר יצחק, מניין לבעל חוב שקונה משכון, שנאמר ולך תהיה צדקה, אם אינו קונה משכון צדקה מניין, אלא מכאן לבע"ח שקונה משכון קלאלהתחייב באונסין, שאם נאנס מידו בלסטים מזוין וכיוצא בו אבד מעותיו, משום דלא נקרא צדקה אלא א"כ מחסרו ממון. ומסיק בגמרא דהיינו דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו אלא לאח"כ דהאי קרא במשכנו ע"י שליח ב"ד איירי כמש"כ לעיל פסוק י"א, וזה בודאי איירי לאחר ההלואה שקובל עליו בב"ד שאינו משלם חובו ושולחים ב"ד שלוחם ומתפיס משכון ונותנו למלוה, והסברא בזה משום דאז כשנוטל משכון נוטלו לגוביינא ממש ולכן דין הוא שחשוב כשלו ממש, משא"כ במשכון שבשעת הלואה אינו נוטלו כי אם לבטחון עד שישלם לו חובו ואינו מחשבו כשלו, ואז כשנאנס המשכון נשבע שנאנס ומשלם בעל המשכון את חובו עד פרוטה אחרונה. וזו היא דעת הראב"ד בפ"י ה"א משכירות דבמשכנו לאחר הלואה ונאנס פטור הלוה לשלם חובו, אבל דעת הרמב"ם והגאונים דאפילו במשכנו לאחר הלואה ונאנס ישבע שנאנס ומשלם בעל המשכון את חובו, וס"ל דמ"ש ר' יצחק שהבע"ח קונה משכון הוא רק לענין דהוי כמו שומר שכר לחייב בגניבה ואבידה, ועיין בחו"מ סי' ע"ב ס"ב.
.
(ב"מ פ"ב א')
7ולך. מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם, אמר להם, אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר ולך תהיה צדקה קלבביותר יתבאר ענין אגדה זו על פי המבואר במדרשים דמונבז המלך היה בן גרים, עיין ב"ר פ' לך.
.
(ב"ב י"א א')
8לפני ה' אלהיך. מלמד שהצדקה עולה לפני כסא הכבוד ונאמר (תהלים פ"ה) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו קלגעיין מש"כ לעיל אות ק"ל ויש לצרף הדברים לכאן.
[ספרי].