משני עבריהם מזה ומזה. תניא, כיצד היו הלחות כתובים, ר' שמעון בן יוחאי אומר, עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה, דכתיב כתובים משני עבריהם, ור' סמאי אומר, ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה, דכתיב מזה ומזה הם כתובים כחר"ל ארבעים דברות על לוח זה וארבעים על לוח זה. ובירושלמי מבואר עוד, דר' חנינא בן גמליאל ס"ל חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה שנאמר (פ' ואתחנן) ויכתבם על שני לחות אבנים, והלשון משמע ליה שהיו כתובים כולם על שני הלחות, ומכיון שהיו בס"ה עשרה הרי היה על כל אחד חמשה דברות, ורבנן אמרי עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, דס"ל דויכתבם משמע כולם על כל לוח, יעו"ש.
ומה שנראה בזה הוא כמש"כ בס' עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו ח"ב פ"ב כי כל אחד מהתנאים מוסיף על דברי חבירו ולא פליגי, וכולהו ס"ל דרוחב מקום הדברות היה מחזיק ששה על ששה טפחים לא פחות ולא יותר, והיו נקראים בכל רוח ובכל פינה בשטח אחד, למען יקראו כל הקרב הקרב מארבע דגלים, והיה זה מעשה אלהים בלתי משוער בשכלנו, ולא כמעשה הדיוט, וברירא דמילתא, דמ"ד חמשה חמשה חשיב להו בזמן שעל צד ינשאו על שתי ידיו של משה והיו תואמים ומאירים אל עבר פניו, והוא צופה והוגה בהם את כל הדברות חמשה על זה וחמשה על זה, שהרי כל עובי אחד מהן שלשה טפחים, כנודע, ומ"ד עשרה על כל לוח חשיב להו בפתחו אותם לעיני כל ישראל וכדרך שמונחים בארון, כדאיתא בב"ב י"ד ב', והיו עשרים לכל חדא מינייהו בהחשב שני עבריהם [וזה דעת מ"ד עשרים לכל רוח], והאומר ארבעים על זה וארבעים על זה מוסיף צדי צדדים שהם ארבעה ללוח אחד וחמשה דברות לכל אחת מהן כמו שזכרנו.
ולפי זה צ"ל דמה שאמר כיצד היו כתובים, פירושו כיצד היו נראים כתובים, דגוף הכתיבה היה לכולם בשוה, ורק בזה פליגי איך היו נראים, וכל אחד חשיב לפי ערך מקום וזמן מיוחד, דרחב"ג חשיב להו כשהיו ביד משה נכפלים זה עם זה והיה למראה עיניו מה שכתוב בשטחי העובים לפניו חמשה על זה וחמשה על זה, ורבנן חשבי להו כשהיו מונחין ופתוחין ונראים לכל הבאים לקרות בהם במה שהוא לפניהם, ורשב"י חשיב להו בזמן שהיה משה מגביהן במה שהם פתוחין ולהראותם לכל הבאים מפה ומפה, ולא חשיב הכתוב בשטחי העובים, משום שלא היו נוחין כל כך להראות לכל ולקרות בהם כשהם נגבהים וזקופים בידי משה, ור' סמאי מוסיף גם הכתוב בשטחי העובים. וע"ע בס' מה"פ לירושלמי מש"כ בזה. .
(ירושלמי שקלים פ"ו ה"א)
ומה שנראה בזה הוא כמש"כ בס' עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו ח"ב פ"ב כי כל אחד מהתנאים מוסיף על דברי חבירו ולא פליגי, וכולהו ס"ל דרוחב מקום הדברות היה מחזיק ששה על ששה טפחים לא פחות ולא יותר, והיו נקראים בכל רוח ובכל פינה בשטח אחד, למען יקראו כל הקרב הקרב מארבע דגלים, והיה זה מעשה אלהים בלתי משוער בשכלנו, ולא כמעשה הדיוט, וברירא דמילתא, דמ"ד חמשה חמשה חשיב להו בזמן שעל צד ינשאו על שתי ידיו של משה והיו תואמים ומאירים אל עבר פניו, והוא צופה והוגה בהם את כל הדברות חמשה על זה וחמשה על זה, שהרי כל עובי אחד מהן שלשה טפחים, כנודע, ומ"ד עשרה על כל לוח חשיב להו בפתחו אותם לעיני כל ישראל וכדרך שמונחים בארון, כדאיתא בב"ב י"ד ב', והיו עשרים לכל חדא מינייהו בהחשב שני עבריהם [וזה דעת מ"ד עשרים לכל רוח], והאומר ארבעים על זה וארבעים על זה מוסיף צדי צדדים שהם ארבעה ללוח אחד וחמשה דברות לכל אחת מהן כמו שזכרנו.
ולפי זה צ"ל דמה שאמר כיצד היו כתובים, פירושו כיצד היו נראים כתובים, דגוף הכתיבה היה לכולם בשוה, ורק בזה פליגי איך היו נראים, וכל אחד חשיב לפי ערך מקום וזמן מיוחד, דרחב"ג חשיב להו כשהיו ביד משה נכפלים זה עם זה והיה למראה עיניו מה שכתוב בשטחי העובים לפניו חמשה על זה וחמשה על זה, ורבנן חשבי להו כשהיו מונחין ופתוחין ונראים לכל הבאים לקרות בהם במה שהוא לפניהם, ורשב"י חשיב להו בזמן שהיה משה מגביהן במה שהם פתוחין ולהראותם לכל הבאים מפה ומפה, ולא חשיב הכתוב בשטחי העובים, משום שלא היו נוחין כל כך להראות לכל ולקרות בהם כשהם נגבהים וזקופים בידי משה, ור' סמאי מוסיף גם הכתוב בשטחי העובים. וע"ע בס' מה"פ לירושלמי מש"כ בזה. .
(ירושלמי שקלים פ"ו ה"א)