והלחת מעשה אלהים. מלמד שהלחות היו כתובות ומונחות מששת ימי בראשית כטנראה דנראה לו דנבראו בששת ימי בראשית משום דכתיב מעשה אלהים וכתיב ויכל אלהים ביום השביעי מכל מלאכתו וא"כ גם מלאכה זו בכלל, ובפסחים נ"ד א' דריש שהתורה נבראת קודם שנברא העולם, ויליף מדכתיב ה' קנני ראשית דרכו, ולכאורה לפי דרשה שלפנינו היה יכול להביא ראיה מכאן. אך באמת הלחות והתורה שני דברים הן, התורה נבראת קודם שנברא העולם והלחות בין השמשות. . (אדר"ן פ"ב)
חרות על הלחות. א"ר אלעזר, מאי דכתיב חרות על הלחות, אלמלא נשתברו לחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל לנראה דלכן דריש המלה חרות משום דמקודם אמר שהיו כתובים וכאן אמר חרות, דהיינו חקוק, ולכן דריש שבא לרמז שהיתה נתפסת התורה לישראל באופן שלא ישכחו לעולם, וכמו החקיקה על האבנים שאינה נמחקת, ואע"פ שכתבו התוס' בגיטין כ' סע"א דמכאן ראיה דחקיקה קרויה כתיבה, בכ"ז לא נמנע לדרוש ע"ד אסמכתא להשוות הלשונות. . (עירובין נ"ד א')
חרות על הלחות. אמר רב אחא בר יעקב [אלמלא נשתברו לוחות הראשונות] לא היתה כל אומה ולשון שולטת בישראל, שנאמר חרות על הלחות, אל תקרא חרות אלא חירות לאגם הוא דריש המלה חרות ע"פ הדיוק שכתבנו בדרשה הקודמת, ואמנם לא נתבאר מאי שייכות שכר העדר שליטת האומות בישראל לזכות זה, וי"ל דדרשה זו דראב"י מוסבת על הדרשה הקודמת אלמלא נשתברו הלחות לא היתה נשתכחה תורה מישראל, והנה אמרו בחגיגה ה' ב' כיון שגלו ישראל ממקומן שוב אין לך בטול תורה גדול מזה, מבואר דהגלות מונע קיום התורה, וא"כ אחרי דקיום הלחות היה גורם לקיום התורה ואחרי דגלות סותר קיום התורה, א"כ ממילא היה קיום הלחות גורם גם שלא יגלו ישראל, ודו"ק. . (שם שם)
חרות על הלחות. א"ר יהושע בן לוי, [מאי דכתיב חרות על הלחות] אל תקרא חרות אלא חירות, לפי שאין לך בן חורין אלא זה שעוסק בתורה לבעיין מש"כ לעיל אות ל' בבאור דיוק הלשון חרות. והכונה שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה י"ל ע"פ המבואר בפ"ג דאבות מ"ה כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכיות, ובשמ"ר פ' מ"א איתא מהו חרות חירות מן המלכיות, ונראה שזו היא כונת המ"ר, ובזה אפשר לפרש מה שדימו חז"ל (מנחות צ"ט ב') את התורה לצפור דרור, מפני כי הצפור הזה כידוע אינו מקבל מרות ודרה בבית כבשדה (ע' ביצה כ"ה ב') כמו כן העוסק בתורה אין עליו מרות בו"ד והוא בן חורין. גם יש לפרש הענין חירות מן המלכיות ע"פ מה דקיי"ל ת"ח שתורתו אומנתו פטור ממסים וארנונית המלך ובני העיר חייבין ליתן חלקו כמבואר ביו"ד סי' רמ"ו. [אבות פ"ו מ"ב].