1קח נא. א"ר שמעון ב"ר אבא, אין נא אלא לשון בקשה, אמר לי' הקב"ה, נסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בהן, עכשיו עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים גנראה ענין הבקשה שביקש אותו שלא יבקש ולא יתפלל לבטל צווי זה, אבל א"א לפרש כפשוטו שבקשהו שלא יסרב עצמו בזה, משום דלא שייך בקשה לשמוע מצות ה'.
אבל בכתבי מהר"ר איסרלין סי' צ"ט איתא לענין צואת שכיב מרע לבנו בזה"ל, אבקשך שאם יזמין ה' זיוג נאה ליתומה פלונית שתמחול לה מה שהיא חייבת לך, ולמד מהרר"א מכאן דזה לשון צואה, ואע"פ שאמר בלשון בקשה, אמר כן כדי לזרזו ולקיים הדבר שיעשה כן בעין יפה, וכמו שדרשו כאן אין נא אלא לשון בקשה אע"פ דמצוה גמורה היא וכמו שלמדו מכאן זריזים מקדימין למצות [ע' בפסוק הסמוך], עכ"ל, והנה מבואר מכל זה שהוא מפרש אין נא אלא לשון בקשה ממש שלא יסרב עצמו בהצווי, ולא כמש"כ, וצ"ע בזה, וע"ע שם בסוף התשובה ששקיל וטרי עוד בהחלט דבר זה. [סנהדרין פ"ט ב']
2את בנך וגו'. אמר לי', שני בנים יש לי, אמר לי' את יחידך, אמר לי', זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לי' אשר אהבת, אמר לי', תרווייהו רחימי לי, אמר לי' את יצחק, וכל כך למה – כדי שלא תטרוף דעתו עליו דואע"פ דעיקר הדבר והעלהו לעולה אמר לו אחר כל הפרטים האלה ומקודם לא ידע עוד את כל תוכן הענין, ולא הי' לו מה להתרגש עוד, צ"ל ע"פ הדרשא הקודמת קח נא אין נא אלא לשון בקשה שאמר לו הקב"ה עמוד לי בנסיון זה, וא"כ כבר ידע שעל דבר נסיון הוא נדרש, אע"פ שלא ידע עוד בפרטיות. .
(שם שם)
3אל ארץ המוריה. מאי הר המוריה, פליגי בה רבי לוי בר חמא ור' חנינא, חד אמר הר שיצא ממנו הוראה לישראל, וחד אמר הר שיצא ממנו מורא לאומות העולם הלפנינו בגמרא מצוין דרשא זו על הפסוק דד"ה ב' ג' דכתיב שם הר המוריה, אבל כמבואר מרש"י מוסבת דרשא זו לפסוק שלפנינו דאברהם קרא למקום העקדה הר יראה, וכאן כתיב ארץ המוריה, והיינו גם הר המוריה, וע' במהרש"א. ופירש חד מ"ד הר שיצא ממנו הוראה לישראל וכדכתיב כי מציון תצא תורה, יורו משפטיך ליעקב, ולשכת הגזית שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל, כך לשון רש"י, וחדוש בעיני הדבר בכלל מש"כ שהנביאים עמדו בלשכת הגזית, וכמדומה לי שלא נמצא דבר זה בתלמודים ומדרשים, ורק באגדת בראשית פ' י"ד נמצא בזה"ל, עובדיה לא נתנבא אלא בפני זקנים גדולים וכו', ואף ישעיה נתנבא מפי סנהדרין שנאמר (ישעי' ו') ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח – מפי הקב"ה, ומי ילך לנו – מפי סנהדרין, שאע"פ שהיו מתנבאין מן הקב"ה, אלו היתה סנהדרין זזה הימנו לא הי' לו רשות להתנבאות וכו', ע"כ, ולפי"ז יתבארו דברי רש"י כאן שהיו דרושים הנביאים לעמוד במקום סנהדרין שהוא לשכת הגזית.
אמנם עם כ"ז לא אדע מה דחקו לרש"י לפרש דקאי על נביאים ולא על סנהדרין שהם דנים ומורים, משא"כ נביאים הם רק מוכיחים, ואין זה בכלל ענין הוראה. והנה ידוע שהפי' לתענית אינו לרש"י רק מיוחס לו. –
ודע דמה שפירש"י הר שיצא ממנו הוראה כדכתיב כי מציון תצא תורה, כך הוא במ"ר, ולפי"ז צ"ל דנקרא המוריה על שם העתיד, וצ"ע בכתובות י' ב' שרצו למילף אם כתב קרא על שם העתיד ולא הביאו מהכא.
ומ"ש הר שיצא ממנו מורא לעובדי כוכבים י"ל דרומז להמורא שהיתה לעובדי כוכבים בשעת מתן תורה כדכתיב (חבקוק ג ) ארץ יראה ושקטה, שדרשו על זמן מתן תורה. .
(תענית ט"ז א')
4והעלהו. תניא, אמר אברהם לפני הקב"ה, רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי והעלהו שם לעולה היה לי מה להשיב, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר לי להעלהו לעולה, אלא שכבשתי את יצרי לעשות רצונך, כך יהי רצון שבשעה שיהיו בניו של יצחק נכנסין בצרה ואין להם מי שילמד עליהם סניגוריא, תהא אתה מלמד עליהם סניגוריא ולכאורה אין מן הנמוס שיתפאר אברהם במה ששומע למצות ה', ומה תפיסה שייך בהקב"ה שאמר לו כך וכך, כי בודאי דרכי ה' ישרים ולא עולתה בו. ואפשר לומר הבאור בכלל ע"פ מ"ש חז"ל בשבת נ"ה ב' מעולם לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה ונשתנה לרעה, וכתב הרמב"ם בהקדמת פי' המשנה שאם בא לנביא רוח נבואה בשנוי מטובה לרעה אין הנביא מחויב להזדקק לה, וכן אסור לשמוע להנביא המנבא שנוי מטובה לרעה, אחרי כי אין זה ממדות הקב"ה, כמבואר.
לפי"ז י"ל שזו היא כונת אברהם שאמר יש לי להשיב, ר"ל שמדינא לא הי' לי לשמוע כלל לרות הנבואה והעלהו לעולה או יצחק לא הי' מחויב לשמוע לי, כיון דאתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וא"כ זה הענין דעקדה הוי שנוי מטובה לרעה, ואין מחויבים כלל לשמוע לזה, לא אני לרוח הנבואה ולא יצחק אלי, אלא שכבשתי רצוני וכו', ר"ל שכל כך גדלה אהבתי וחשקי לקיום מצותיך עד שזה הענין דעקדת יצחק לא נחשב לי כלל שנוי מטובה לרעה אלא שנוי מטובה לטובה, ובהיות כן הרי אני מחויב לשמוע לרוח הנבואה הזאת [וגם יצחק אלי]. ולפי"ז באמת גדול זכותו מאד, כיון שכל עיקר קיום הדבר הי' תלוי ברגשי לבו של אברהם, כי אם הי' מחשב זה לשנוי מטובה לרעה לא הי' מחוייב לשמוע, משא"כ שמאהבתו לה' חשב זה שנוי מטובה לטובה כדי לקיים מצותו, ממילא נתחייב בה, ודו"ק. .
(ירושלמי תענית פ"ב ה"ד)