1ויום השביעי שבת. ויום השביעי הרי זו אזהרה למלאכת היום, שבת לה׳ אלהיך הרי זו אזהרה למלאכת הלילה סגדבשם שבת כלול כל המעל"ע, ועיין לפנינו לקמן בפ' תשא בפסוק מחלליה מות יומת, ותכלית האזהרות הוא משום דקיי"ל אין עונשין אלא אם כן מזהירין. .
(מכילתא)
2שבת לה׳. מהו שבת לה׳, א"ר אבהו, שבות כה׳, מה הוא שבת ממאמר אף אתה שבות ממאמר סדנראה דקשה ליה הלשון שבת לה', דהלא שבת לישראל נתנה, וכדאיתא בשבת י' ב', אמר ליה הקב"ה למשה, מתנה טובה יש לי ושבת שמה ואני רוצה לתנה לישראל, וא"כ הול"ל שבת לכם וכמש"כ עצרת תהיה לכם, ותהיה הכונה שיום זה יהיה לכם נוח ושבות, ולכן דריש שבות כה' מה הוא שבת ממאמר וכו', והכונה מבוארת, דכמו שהקב"ה כביכול שבת ממאמר מפני שכל מעשה בראשית נבראו באמירה כדכתיב ויאמר אלהים יהי אור, בדבר ה' שמים נעשו, וכמ"ש באבות פ"ה מ"א בעשרה מאמרות נברא העולם וקרי הכתוב לפעולה זו מלאכה כמש"כ וישבות וגו' מכל מלאכתו, ש"מ דאמירה מלאכה היא, וא"כ מבואר דאסור לדבר בשבת דברי חול.
ובבבלי שבת קי"ג ב' יליף זה מדברי קבלה (ישעיה נ"ח) אם תשיב משבת רגלך וגו' ממצוא חפצך ודבר דבר, ואפשר לומר דהא דלא ניחא להגמרא בבלית לילף מדרשה זו דירושלמי משום די"ל דבהקב"ה נחשבת אמירה שלו למעשה משא"כ בבשר ודם אצלו אין הדבור נחשב למעשה לכן דריש מפסוק אחר.
ודע דשיטת רש"י שם דרק דבור בעניני חפץ ומקח וממכר וחשבונות אסור, אבל דבור בעלמא ואפילו רבוי דברים אין שום איסור, ומהירושלמי שלפנינו ראיה לשיטתיה, שהרי דבורו של הקב"ה במעשה בראשית היה הכל למעשה.
והנה התוס' הקשו לשיטת רש"י, דדברי חפץ ילפינן מן ממצוא חפצך וא"צ ללמוד זה מן ודבר דבר, אבל רש"י נזהר מקושיא זו במה שפירש אצל ממצוא חפצך שלא יהא חפצך כחפצי שמים, שלא יטייל אדם בשבת לתוך שדהו לדעת מה היא צריכה אחר השבת, עכ"ל. הנה מבואר מזה שפירש ממצוא חפצך פעולה ממש, ודבר דבר הוא דבור על אודות הפעולה והחפץ, ובאמת כן משמע מסוגיא דשבת ק"נ א' דמביא שם הפסוק הזה לראיה על איסור אמירה בשבת על אודות שכירות פועלים במוצאי שבת ומביא כל הפסוק, ולשיטת התוס' לא הו"ל להביא רק ודבר דבר. –
ודע דצ"ל דעיקר האיסור דבור בשבת הוא רק מדרבנן, וראיה מדשרי דבור של מצוה, ואי הוי מדאורייתא היה אסור כל דבור, וצ"ל דאפילו להירושלמי שלפנינו דיליף מפסוק שבתורה הוא רק אסמכתא בעלמא, וכל הפוסקים תפסו בשיטת התוס' דאפי' רבוי דברים בעלמא ולא מעניני חפץ ג"כ אסור.
ועיין בע"ז ט"ו א' פירש"י דאיסור אמירה לבן עם אחר בשבת הוא משום ממצוא חפצך ודבר דבר, אבל הסמ"ג הלכות שבת פירש דהאיסור הוא משום דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם, אפילו ע"י עובד כוכבים, וכנראה תפסו כל הפוסקים בשיטת הסמ"ג, דהא קיי"ל דאסור לומר לבן עם אחר גם קודם השבת שיעשה מלאכה בשבת, ואי ס"ד דטעם האיסור הוא משום ודבר דבר כפירש"י, א"כ למה אסור לומר לו קודם השבת שיעשנו בשבת, וחידוש הוא שלא העירו ולא זכרו כל הפוסקים בענין איסור אמירה לעובד כוכבים מדעת רש"י שנ"מ גדולה לדינא לענין הגבלה קודם השבת כמבואר.
אך הנה פירש"י צ"ע, דהא בעירובין ס"ח א' מסקינן דאמירה לעובד כוכבים שבות ואסור גם במקום מצוה, וכ"כ שם רש"י מפורש, ואי ס"ד דהטעם הוא משום ודבר דבר כפירש"י, הא קיי"ל דודבר דבר שרי במקום מצוה וכפירש"י בכתובות ה' א' משום דכתיב ממצוא חפצך ולא חפצי שמים עיי"ש. ויש ליישב קצת, דרש"י בע"ז שם בא רק לאוסופי טעמא, אבל באמת עיקר הטעם משום כל מלאכה דהיא דרשה המקובלת במכילתא במקומו, וראיה לזה, שהרי גם בשארי איסורים אסור אמירה לעובד כוכבים אע"פ דלא שייך שם הטעם משום ממצוא חפצך ודבר דבר, ועדיין צ"ע. .
(ירושלמי שבת פט"ו ה"ג)
3לא תעשה. מדכתיב לא תעשה שמע מינה עשיה הוא דאסור אבל גרמא שרי סהר"ל מדלא כתיב לא תעָשה, ובאו"ת סי' של"ד סעיף כ"ב כתב הרמ"א בשם המרדכי דדוקא במקום פסידא שרי גרמא, כגון לעשות מחיצה בפני הדליקה וכדומה, ובס' ע"ש הקשה עליו ממש"כ בס"ס רמ"ה דמותר ליתן מים בעששית שמדליקין בה בערב שבת כדי שיגביה השמן, ואף דמתכוין לכבוי משום דהוי רק גרם כבוי ושם איירי שלא במקום פסידא, ובאמת י"ל פשוט דשם איירי בערב שבת, א"כ בשבת אינו עושה מאומה, משא"כ הכא דאיירי בשבת ולכן מותר רק במקום פסידא. .
(שבת ק"כ א׳)
4לא תעשה. א"ר יוסי, לא תעשה כתיב, הא נעשית מאליה שרי סוכגון לפתוח מים לגינה בערב שבת אפילו עם חשיכה והם נמשכים והולכים כל השבת, או לתת מוגמר תחת הכלים ומתגמר כל השבת, או לשרות סממנים שישורו כל השבת, ובגמרא שלנו לא הובאה דרשה זו, אבל חדוש דין זה בא ע"פ יסוד דין אחר, שאין אדם מצווה על שביתת כלים, עיין שבת י"ח א' ובאו"ח סי' רנ"ב. ויוצא מן הכלל רק מלאכות כאלו שיש בהם איסור מצד אחר, כגון השמעת קול, כמו ליתן חטים לרחים של מים בערב שבת עם חשיכה מפני שמשמעת קול ויש בזה משום זילותא דשבת שיאמרו רחים של פלוני טוחנים בשבת, ולאיזו פוסקים יש להקל במקום פסידא גם בזה, ומירושלמי שלפנינו סמוכין לדעה זו, שהרי דרשה זו סתם נאמרה, ומכיון שטעם האיסור בהשמעת קול הוא משום זילותא דשבת, לכן בדבר שידוע שדרכו להכין מערב שבת מותר לכו"ע אף שנעשה בשבת ומשמיע קול, וכגון הכנת כלי המורה שעות. .
(ירושלמי שבת פ"ב ה"א)
5לא תעשה כל מלאכה. אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, כנגד מלאכה, מלאכתו, ומלאכת שבתורה סזפירש"י והכי קאמר קרא לא תעשה כל מלאכה כמנין כל שם מלאכה שבתורה [עי' בתוי"ט] וכתבו התוס' אף דבריש פ' הזורק גמרינן מלאכות שבת ממלאכות שהיו במשכן, אך התם ילפינן מה הן מלאכות וכאן ילפינן המנין. .
(שבת מ"ט ב׳)
6לא תעשה כל מלאכה. תנא דבי ר' ישמעאל, לא תעשה כל מלאכה, יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה סחלא נתבאר יתרון קלות מלאכות אלו על כמה מלאכות קלות שאסורות, ונראה הכונה שלגבי הידיעה והחכמה שבדברים אלה הוי המלאכה שבהם טפלה, כי תקיעת שופר ענינה ידוע שדורשת רק ידיעה ואינה נקראת מלאכה מפני דהוי כמו דבור שאינו נקרא מעשה, ורדיית הפת צריך רק להתחכם להוציא הפת הנאפה מן התנור שלא תדבק לדופן ולרצפת התנור וגם שלא תשבר ותתכווץ וכדומה, וכמ"ש ביומא ל"ח א' שהביאו אומנים מאלכסנדריא לאפות לחם הפנים ולא היו יודעין לרדות את הלחם מן התנור, אבל מלאכה ממש אין בזה, משום דמעשה אפיית הפת כבר נגמרה כולה ובהוצאתה מן התנור אין כל שלמות בהמלאכה, ודו"ק, וע' מש"כ בפ' אמור בפסוק כל מלאכת עבודה לא תעשו הנוגע לדרשה זו. .
(שם קי"ז ב׳)
7לא תעשה כל מלאכה. אמר רבה מכאן אזהרה למוקצה סטע' מש"כ בבאור דרשה זו לעיל בפ' בשלת בפסוק והכינו את אשר יביאו. .
(פסחים מ"ז ב׳)
8ובנך ובתך. אלו הקטנים, או אינו אלא הגדולים, אמרת, אלו הרי הם מוזהרין לעצמן עוע' בסוגיא שבת קכ"ב א' ובאו"ח סי' של"ד ושמ"ג. .
(מכילתא)
9עבדך ואמתך. אלו בני ברית, או אינו אלא עבד ערל, כשהוא אומר (פ׳ משפטים) וינפש בן אמתך הרי עבד ערל אמור עאוע"ל בפ' משפטים, ועיין באו"ח סי' ד"ש פרטי דיני עבד, וכלל הדבר בפרט זה השייך בזמן הזה דכל עבד ואמה מן האומות שקבלו עליהם שבע מצות ב"נ [ובזמנינו ובמדינותינו נחשבות כל האומות כמקבלי שבע מצות] ומשרתים בבית ישראל אסורים לעשות מלאכה בשביל בעליהם רק מלאכות השייכות לעצמן כגון תפירת ותקון בגדיהם וכדומה, ויש עוד פרטי דינים בזה, יעו"ש. .
(שם)
10ובהמתך. הרי זו אזהרה למחמר אחר בהמתו בשבת עבהיינו שמנהיגה, דכך משמע ליה איזו היא סתם מלאכה העשויה על ידי אדם ובהמה, זו היא שהבהמה טעונה משא והאדם מנהיגה. , אבל מלקא לא לקי, מאי טעמא, דהוי ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו עגר"ל דעיקר הלאו דלא תעשה כל מלאכה גמורה שמזהירין אותו למיתת ב"ד, והן המלאכות שהיו במשכן, ומלאכת בהמה היא חרישה וכדומה, וידוע הוא שבעבירה שיש בה מיתת ב"ד אין לוקין עליה, דבתרי עונשין לא ענשינן, וכיון דלאו זה בכלל איירי במלאכה כזו דהיינו במלאכה גמורה, לכן גם במלאכה שאין בה מיתת ב"ד כגון מתמר, מפני שהיא מלאכה שלא היתה במשכן שהרי לא חשיב זה בין אבות מלאכות במשנה דכלל גדול [וסתם מלאכות שבת ילפינן מאלה שהיו במשכן] ג"כ אין לוקין, כיון דבכלל לא איירי לאו זה במלקות, והלשון לאו הניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא לשון קצר, ושיעורו – לאו הניתן למלאכה שיש בה אזהרת מיתת בית דין, כך נראה לי פירוש ענין זה, ופירוש רש"י בזה אינו מספיק, וגם הה"מ ריש פ' כ' משבת שדי בי' נרגא, וגם פירוש הה"מ אינו מרווח, יעו"ש, ולפי מש"כ הענין מבואר. , ואפילו למ"ד לוקין עליו, לכתוב רחמנא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך, אתה למה לי, אלא הוא ניהו דמחייב בהמתו לא מחייב עדועי' באו"ח סי' רס"ו כמה פרטים הנוגעים לדיני מחמר. .
(שבת קנ"ג – ד' ב')
11ובהמתך. ובדברות האחרונות נאמר (פ׳ ואתחנן) ושורך וחמורך וכל בהמתך והלא שור וחמור בכלל כל בהמה ולמה יצאו, לומר לך, מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהן עהדמרבינן מן וכל בהמתך. אף כל חיה ועוף כיוצא בהן עור"ל אף כל מקום שנאמר שור וחמור כגון בפריקה וחסימה, ועוד. .
(ב"ק נ"ד ב׳)
12וגרך. זה גר צדק, או אינו אלא גר תושב, כשהוא אומר (פ׳ משפטים) וינפש בן אמתך והגר הרי גר תושב אמור עזסמיך דאיירי כאן בגר צדק מלשון אשר בשעריך, וענין גר חושב ידוע שהוא עובד אלילים המקבל עליו לפרוש מע"ז ולשמור שבע מצות ב"נ, ועיין יבמות מ"ח ב', ובזה"ז אין גר תושב נוהג דאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג עיין ערכין כ"ט א'. .
(מכילתא)