על כן ברך ה׳. ברך ויקדשהו – ברכו במן וקדשו במן עחר"ל ברכו במן שנסתפקו בו במן שירד ביום הששי וקדשו במן בזה גופא שלא ירד המן בו. ומטעם דרשה זו איתא בירושלמי ברכות פ"ב ה"ז שאין אבלות נוהגת בשבת משום דכתיב (משלי י׳:כ״ב) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ושבת כתיב בה ברכה, וכונו לפסוק זה על כן ברך ה' את יום השבת, והובא זה בתוס' מו"ק כ"ג ב', ולכאורה יש להעיר ל"ל לירושלמי טעם זה ע"פ דרשה רחוקה תיפוק ליה דס"ל לירושלמי גופיה דשבת נקרא יום שמחה וממילא בטלה בו אבלות כמו ביו"ט, שכן אמרו בירושלמי מגילה פ"א ה"ד סעודת פורים שחל בשבת מאחרין אותה עד לאחר השבת משום דבפורים כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה את ששמחתו תלויה בב"ד [עבור השנה וקדוש החודש] יצא שבת ששמחתו תלויה בידי שמים, כלומר שיום השבת קדוש ועומד מבלי צורך לב"ד לקדשו, וצ"ל דהא גופא דשבת נקרא יום שמחה ילפינן מאותו הפסוק דמשלי הנזכר, ובעיקר פרט הדבר אם שבת מחויב בשמחה בארנו בארוכה בפ' בראשית בפסוק ויברך אלהים את יום השביעי, יעו"ש. .
(שם)
(שם)