ואם ימעט הבית. מלמד שמתמעטין והולכין ובלבד שיהיה אחד מבני חבורה קיים כהכלומר שיכולים המנויים כולם להמשך ממנו וימנו עליו אחרים ובלבד שישאר אחד מבני חבורה הקודמת, ועיין בתוי"ט פסחים פ"ט מי"א. .
(פסחים צ"ט א׳)
(פסחים צ"ט א׳)
קריאה במקור
תורה תמימה על התורה · שמות · פרק 12 · פסקה 4
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
מהיות משה. הפסח נמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט, דאמר קרא ואם ימעט הבית מהיות משה – מחיותיה דשה כוהנה אף כי לפי פשטות הענין דריש מהיות כמו מחיות, כי הה' והח' מתחלפין מפני שהם ממוצא אחד, וכן באמת רגילין חז"ל בכ"מ לדרוש, כמו בברכות ל' ב' דרשו בהדרת קודש אל תקרא בהדרת אלא בחרדת, ושם ל"ה ב' קודש הלולים דרשו חלולים, ובשבת ל"ב ב' אל תקרא בהלה אלא בחלה, ושם נ"ה ב' דרשו אותיות המלה פחז כמים בנוטריקון לאחור, זעזעת, הרתעת, פשעת, ושם ק"ה א' דרשו ה' דהמון גוים – חביב בגוים, ובעירובין י"ט א' דרשו גיהנם גי שיורדין לתוכו על עסקי חנם [עריות עיי"ש במהרש"א], ובריש מו"ק ב' א' משקין בית השלחין מפרש בגמרא בית השלחין לישנא דצחותא היא דכתיב ואתה עיף ויגע ומתרגמינן ואת משלהי, ופירש"י ה' מתחלף בח', ובמנחות נ"ג א' מצה תהיה – תחיה, ובכריתות י"א א' ממאי דהאי נחרפת לשנא דשנויי הוא דכתיב ותשטח עליו הריפות, ובפסיקתא רבתי פ' מ"א דרשו הפ' דתהלים ע"ג הצמתה כל זונה ממך כמו כל זונת ממך. ובירושלמי פאה פ"א ה"א דרשו הפ' דמשלי ג' כבד את ה' מהונך כמו מחונך, ובירושלמי שבת פ"ז ה"ב סימן לל"ט מלאכות אלה הדברים, א' חד, ל' תלתין, ח' תמניא, הרי ל"ט ולא מתמנעין רבנן לדרוש בין ה' לח', ע"כ, ואף הכא דריש מהיות – מחיות, כלומר מחיותי' דשה, שנמנין ומושכין ידיהם ממנו כל זמן שהוא בחיים, אבל לא לאחר שחיטה. [וע"ע מש"כ בפ' לך י"ז ה' לפרש ע"פ כלל זה אגדה דברכות נ"ז א' הרואה הספד בחלום וכו', יעו"ש].
אך אמנם לא נתבאר כאן מה הכריחום לחז"ל לדרוש כן, ונראה דדייקו יתור כל הענין, דהא כבר כתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות, דהפי' אם המשפחה מעטה יקחו למשפחה שה לבית, אם בני הבית מרובים יקחו שה לבית, הרי כבר כתיבי שני האופנים ולמה הוסיף עוד ואם ימעט הבית, וזולת זה ג"כ אינו מבואר הלשון דהול"ל ואם מעט הבית משה, ולכן דריש שבא לרמז דקאי לענין אם נתמעטו בני הבית אחר שנמנו, והיינו שמשכו ידם, והוא הדין כשנתוספו חדשים, ודו"ק. .
(פסחים פ"ט א')
אך אמנם לא נתבאר כאן מה הכריחום לחז"ל לדרוש כן, ונראה דדייקו יתור כל הענין, דהא כבר כתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות, דהפי' אם המשפחה מעטה יקחו למשפחה שה לבית, אם בני הבית מרובים יקחו שה לבית, הרי כבר כתיבי שני האופנים ולמה הוסיף עוד ואם ימעט הבית, וזולת זה ג"כ אינו מבואר הלשון דהול"ל ואם מעט הבית משה, ולכן דריש שבא לרמז דקאי לענין אם נתמעטו בני הבית אחר שנמנו, והיינו שמשכו ידם, והוא הדין כשנתוספו חדשים, ודו"ק. .
(פסחים פ"ט א')
מהיות משה. תניא, ואם ימעט הבית מהיות משה – החייהו משה [מכאן אמרו רשאי אדם להמנות אחרים על פסחו וליקח בדמיו עצים לצלייתו ומצה ומרור אבל לא חלוק וטלית כזכבר כתבנו בדרשה הקודמת דדריש המלה מהיות כמו מחיות משום דה' וח' מתחלפין ועיי"ש [באות הקודם] שהבאנו דוגמאות לזה, ודריש כאן דקאי לא על מספר בני הבית אלא על מצב החומרי של הבית, דהיינו אם ימוכו בני הבית שאין להם במה לכלכל צרכי הפסח, אז החייהו לפסח משה גופי', כלומר, שממנה אחרים על פסחו והם נותנים לו מעות והוא קונה בעדם צרכי הפסח, כמו עצים לצלייתו, ואפילו מצה ומרור, מפני שהם שייכים לגוף הפסח דמצות אכילת הפסח הוא לאכול עם מצה ומרור כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, אבל לא חלוק וטלית דאין זה שייך למצות הפסח, ונראה דמפרש שיעור הכתוב ואם ימעט מצב הבית מהיות [כלומר מלהתקיים – מלשון הויה] משה [מסבת ההוצאה על לקיחת השה] אז ולקח הוא ושכנו וגו'. .
(שם צ׳ א׳)
(שם צ׳ א׳)
ולקח הוא ושכנו. שומע אני שכנו שבגגו או אינו אלא שכנו שבצדו, ת"ל הקרוב אל ביתו כחר"ל לא בעינן שכן שהוא גר דוקא עמו ממש בצדו אלא אפי' אם הוא רק קרוב אל ביתו כגון ששוכן בגגו אף שהגג הוא רשות אחר. ועיין בחו"מ סי' קע"ה ס"נ בהגהות רמ"א וז"ל, יש אומרים דלא נקרא שכן אלא אם הוא חבירו הרגיל עמו, אבל מה שהוא דר אצלו אינו כלום ויש מי שחולק, עכ"ל. ומפסוק שלפנינו משמע כדעה ראשונה דשכן אינו זה הדר אצלו, משום דאל"ה לא הול"ל הקרוב אל ביתו אחרי דסתם שכן הוא כזה, וכן משמע מהפסוק דפ' שמות ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה, ואם סתם שכן הוא הגר בבית לא הו"ל לחלק הענינים לשנים, אלא ודאי דסתם שכן הוא מודע ומכיר במשא ומתן, והא דמסיים הכתוב כאן הקרוב אל ביתו אף דסתם שכן לא משמע כן י"ל דשאני פסח דהעיקר תלוי בקרבת בתים, משום דברחוק הבתים יש לחוש שלא יעשו שתי חבורות מאכילת פסח דזה אסור מן התורה, כפי שיתבאר. .
(מכילתא)
(מכילתא)
במכסת נפשת. ת"ר, במכסת, מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו, יכול שחטו בדיעבד כשר ת"ל במכסת תכסו שנה עליו הכתוב לעכב.
(פסחים פ"א א׳)
(פסחים פ"א א׳)
במכסת נפשת. הפסח נמנין עליו עד שישחט דאמר קרא במכסת נפשות תכסו [מעיקרא במכסת] והדר תכסו כטלכאורה נראה דסמיך על הדרשה בסמוך דתכסו לשון שחיטה הוא, אכן אותה דרשה ס"ל רק לרבי ורבנן לא ס"ל כן, ולדידהו צ"ל דלשון קצר הוא וסמיך אסוף הענין, ושחטו אותו, ור"ל מעיקרא במכסת והדר תכסו וכל הענין. והיינו ענין שחיטה. אבל לאחר שישחט שוב אין נמנין עליו, וכ"מ ברש"י ס"א ב'. .
(שם פ"ט א׳)
(שם פ"ט א׳)
במכסת נפשת. נפשות – לרבות את האשה לואע"פ דכתיב כאן ב' פעמים איש, ויקחו להם איש, איש לפי אכלו, אך הם באו לדרשות אחרות המובאות פה, ומבואר בגמ' דגם בפסח שני חייבות הנשים מדכתיב שם (פ' בהעלותך) ונכרתה הנפש ומרבה נשים, ודעת רמב"ם בזה אינה ברורה.
ובתשב"ץ ח"א ס"ג כתב בטעם חיוב נשים בפסח משום דכיון דחייבות במצה דרשינן כל שישנו באכילת מצה ישנו באכילת פסח, והנה לבד שאין הדרשה מוכרחת, כי מניין לנו לחדש מנפשנו דרשות שלא נאמרו בגמרא, אלא עוד נסתר זה ממה דקיי"ל דנשים חייבות גם בפסח שני כמש"כ למעלה, ובפסח שני הלא אין מצוה מיוחדת מאכילת מצה.
ואמנם אם נרצה למצוא טעם זה לחיוב זה בנשים י"ל פשוט, דהא עיקר טעם ממצות אכילת פסח היה לסימן שפסח הקב"ה על בתי ישראל בנגפו את בכורי מצרים ולא נתן המשחית להרוג את בכורי ישראל, ולדורות הוי מצוה זו זכר לענין זה, ואיתא בפסיקתא פ' בא ומת כל בכור בין בכור זכר בין בכור נקבה, א"כ פסח הקב"ה גם על בכורות ישראל נקבות, וא"כ הלא אף הן היו באותו הנס, ופשוט דחייבות בשביל זה כמו אנשים, וכמו שחייבות מטעם זה בארבע כוסות ובמקרא מגילה ועוד, כנודע. .
(שם צ"א ב׳)
ובתשב"ץ ח"א ס"ג כתב בטעם חיוב נשים בפסח משום דכיון דחייבות במצה דרשינן כל שישנו באכילת מצה ישנו באכילת פסח, והנה לבד שאין הדרשה מוכרחת, כי מניין לנו לחדש מנפשנו דרשות שלא נאמרו בגמרא, אלא עוד נסתר זה ממה דקיי"ל דנשים חייבות גם בפסח שני כמש"כ למעלה, ובפסח שני הלא אין מצוה מיוחדת מאכילת מצה.
ואמנם אם נרצה למצוא טעם זה לחיוב זה בנשים י"ל פשוט, דהא עיקר טעם ממצות אכילת פסח היה לסימן שפסח הקב"ה על בתי ישראל בנגפו את בכורי מצרים ולא נתן המשחית להרוג את בכורי ישראל, ולדורות הוי מצוה זו זכר לענין זה, ואיתא בפסיקתא פ' בא ומת כל בכור בין בכור זכר בין בכור נקבה, א"כ פסח הקב"ה גם על בכורות ישראל נקבות, וא"כ הלא אף הן היו באותו הנס, ופשוט דחייבות בשביל זה כמו אנשים, וכמו שחייבות מטעם זה בארבע כוסות ובמקרא מגילה ועוד, כנודע. .
(שם צ"א ב׳)
במכסת נפשת. נפשות – לרבות טומטום ואנדרוגינוס לאאצטריך לרבויינהו משום דכתיב כאן שתי פעמים איש, והו"א איש דוקא, וע' מש"כ בריש אות הקודם. .
(מכילתא)
(מכילתא)
איש לפי אכלו תכסו. ת"ר, איש לפי אכלו תכסו, מלמד שאין הפסח נשחט אלא לפי אוכליו לבלאפוקי חולה או זקן או קטן שאין יכולין לאכול כזית, וכן לאפוקי ערל וטמא שאינם ראויים לאכול ואפילו הם מנויים. , ואיתקש אוכלין למנויין לגנראה דהיקש זה קאי אדיעבד, ור"ל איתקש אוכלין למנויין, דכמו אם שחטו שלא למנוייו פסול אפי' בדיעבד כמבואר בדרשה דלעיל במכסת, כך אם שחטו שלא לאוכליו פסול גם בדיעבד. –
ובשיעור אכילה זו – מבואר ברמב"ם פ"ב ה"ג מק"פ דבעינן שכל אחד מהמנויים יהיה יכול לאכול כזית, וכנראה כך הבין פשט לשון המשנה דפסחים צ"א א' אפילו חבורה של מאה שאין יכולים לאכול כזית, דהכונה שכל אחד מהם אינו יכול לאכול כזית. אבל רש"י פי' שם אפילו חבורה של מאה שאין יכולים לאכול כזית בין כולם.
ונראה פשוט דאזלי לשיטתם בדין דשוחטין את הפסח על היחיד, דהרמב"ם בפ"ב ה"ב מפסח פסק דרק אז שוחטין אם ראוי היחיד לאכול את כולו, ורש"י בדף צ"א א' פי' דאפילו אם יכול לאכול רק כזית שוחטין עליו, ונ"מ גדולה בדעות אלו.
ולפי זה תראה כמה קשים דברי הרע"ב בפ"ח מ"ז דפסחים דמזכה שטרא לבי תרי, שכתב וז"ל, יחיד ויכול לאכול כזית [ולא ויכול לאכול כולו, כדברי הרמב"ם] שוחטין עליו [וזה כשיטת רש"י], מאה ואין כל אחד מהם יכולים לאכול כזית [ולא ואין יכולים לאכול כזית בין כולם, כדברי רש"י] אין שוחטין עליהם [וזה כשיטת הרמב"ם], והתוספות יום טוב ויתר מפרשי המשנה לא העירו מאומה בדבריו, וצע"ג.
ויש להביא ראיה לדעת רש"י דאין חיוב אכילת כלל בשר הפסח, ממ"ש בפסחים מ"א א', ת"ר, יכול צלאו כל צרכו, כלומר קלוי ושרוף, יהא חייב, ת"ל אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל, נא ובשל אמרתי לך [דעובר בלאו] ולא כל צרכו, ועוד שם, ת"ר, יכול אכל כזית חי יהא חייב, ת"ל אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל, נא ובשל אמרתי לך ולא חי, יכול יהא מותר [גם לכתחלה לאכול חי] ת"ל כי אם צלי אש, ע"כ. והנה באופן הראשון בעשאו קלוי ושרוף אינו מסיים יכול יהא מותר לכתחלה ת"ל וכו', וא"כ מבואר דבאמת מותר לכתחלה לצלות את הפסח עד שיהי' קלוי ושרוף, וזה לכאורה פליאה, אבל באמת לשיטת רש"י כאן דדי באכילת כזית אחד מבשר הפסח נכון מאד, דבקלוי ושרוף לא יתכן שלא ישאר בהבשר בפנים כזית אחד שיהיה צלוי במדה הדרושה, ולכן לא איכפת לן אם השאר קלוי ושרוף, משא"כ בבשר חי אין בו אף כזית אחד כדינו דהיינו צלוי ולכן מסיים שאסור לכתחלה. והנה כל זה לשיטת רש"י, אבל לרמב"ם דצריך לאכול כל בשר הפסח א"כ מהיכי תיתא שמותר לכתחלה לעשות את בשר הפסח קלוי ושרוף, והלא זה הוי כבשר קדשים שמצוה באכילתן ואסור להפסיד קדשים בידים, וא"כ קשה למה לא מסיים בברייתא שלכתחלה אסור כמו שמסיים בבשר חי וכמבואר.
וגם הסברא עצמה נוטה לדעת רש"י בזה ששוחטין על היחיד אם יכול לאכול כזית לבד ולא בעינן שיאכל כולו לפי מה דקיי"ל דהפסח נאכל על השובע, והיינו שמקודם יאכל בשר חגיגה ואח"כ פסח עם מצה ומרור כמבואר במכילתא כאן וברמב"ם פ"ח ה"ג מק"פ, וא"כ איך יתכן שאחר השביעה מבשר החגיגה עוד יאכל פסח כולו עם מצה ומרור, והלא בהכרח שיאכל אכילה גסה זו ע"י הדחק, והתורה הלא דרכיה דרכי נועם. .
(פסחים ס"א א')
ובשיעור אכילה זו – מבואר ברמב"ם פ"ב ה"ג מק"פ דבעינן שכל אחד מהמנויים יהיה יכול לאכול כזית, וכנראה כך הבין פשט לשון המשנה דפסחים צ"א א' אפילו חבורה של מאה שאין יכולים לאכול כזית, דהכונה שכל אחד מהם אינו יכול לאכול כזית. אבל רש"י פי' שם אפילו חבורה של מאה שאין יכולים לאכול כזית בין כולם.
ונראה פשוט דאזלי לשיטתם בדין דשוחטין את הפסח על היחיד, דהרמב"ם בפ"ב ה"ב מפסח פסק דרק אז שוחטין אם ראוי היחיד לאכול את כולו, ורש"י בדף צ"א א' פי' דאפילו אם יכול לאכול רק כזית שוחטין עליו, ונ"מ גדולה בדעות אלו.
ולפי זה תראה כמה קשים דברי הרע"ב בפ"ח מ"ז דפסחים דמזכה שטרא לבי תרי, שכתב וז"ל, יחיד ויכול לאכול כזית [ולא ויכול לאכול כולו, כדברי הרמב"ם] שוחטין עליו [וזה כשיטת רש"י], מאה ואין כל אחד מהם יכולים לאכול כזית [ולא ואין יכולים לאכול כזית בין כולם, כדברי רש"י] אין שוחטין עליהם [וזה כשיטת הרמב"ם], והתוספות יום טוב ויתר מפרשי המשנה לא העירו מאומה בדבריו, וצע"ג.
ויש להביא ראיה לדעת רש"י דאין חיוב אכילת כלל בשר הפסח, ממ"ש בפסחים מ"א א', ת"ר, יכול צלאו כל צרכו, כלומר קלוי ושרוף, יהא חייב, ת"ל אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל, נא ובשל אמרתי לך [דעובר בלאו] ולא כל צרכו, ועוד שם, ת"ר, יכול אכל כזית חי יהא חייב, ת"ל אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל, נא ובשל אמרתי לך ולא חי, יכול יהא מותר [גם לכתחלה לאכול חי] ת"ל כי אם צלי אש, ע"כ. והנה באופן הראשון בעשאו קלוי ושרוף אינו מסיים יכול יהא מותר לכתחלה ת"ל וכו', וא"כ מבואר דבאמת מותר לכתחלה לצלות את הפסח עד שיהי' קלוי ושרוף, וזה לכאורה פליאה, אבל באמת לשיטת רש"י כאן דדי באכילת כזית אחד מבשר הפסח נכון מאד, דבקלוי ושרוף לא יתכן שלא ישאר בהבשר בפנים כזית אחד שיהיה צלוי במדה הדרושה, ולכן לא איכפת לן אם השאר קלוי ושרוף, משא"כ בבשר חי אין בו אף כזית אחד כדינו דהיינו צלוי ולכן מסיים שאסור לכתחלה. והנה כל זה לשיטת רש"י, אבל לרמב"ם דצריך לאכול כל בשר הפסח א"כ מהיכי תיתא שמותר לכתחלה לעשות את בשר הפסח קלוי ושרוף, והלא זה הוי כבשר קדשים שמצוה באכילתן ואסור להפסיד קדשים בידים, וא"כ קשה למה לא מסיים בברייתא שלכתחלה אסור כמו שמסיים בבשר חי וכמבואר.
וגם הסברא עצמה נוטה לדעת רש"י בזה ששוחטין על היחיד אם יכול לאכול כזית לבד ולא בעינן שיאכל כולו לפי מה דקיי"ל דהפסח נאכל על השובע, והיינו שמקודם יאכל בשר חגיגה ואח"כ פסח עם מצה ומרור כמבואר במכילתא כאן וברמב"ם פ"ח ה"ג מק"פ, וא"כ איך יתכן שאחר השביעה מבשר החגיגה עוד יאכל פסח כולו עם מצה ומרור, והלא בהכרח שיאכל אכילה גסה זו ע"י הדחק, והתורה הלא דרכיה דרכי נועם. .
(פסחים ס"א א')
איש לפי אכלו תכסו. מכאן אמר ר׳ יוסי, מותר לשחוט את הפסח על היחיד לדוזה רק אם יכול לאכול ממנו כזית [ולדעת הרמב"ם אם יכול לאכלו כולו, ועיין מש"כ בדרשה הקודמת]. ועיין ברמב"ם פ"ב ה"ב מפסח דאף דמדינא מותר בכ"ז משתדלין שלא לשחוט על היחיד, ונראה טעם הדבר משום ברוב עם הדרת מלך כמ"ש בפסחים ס"ד ב' וברמב"ם פ"א הי"ד מק"פ, ודבריו נובעים מסוגיא דפסחים צ"ה א' דדריש הפסוק דכתיב ככל חוקת הפסח יעשו אותו, דאצטריך הלשון יעשו דאין שוחטין את הפסח על היחיד, דכל כמה דאפשר לאהדורי מהדרינן, ומשמע דזה קאי אליבא דר' יוסי דמדינא שוחטין את הפסח על היחיד, ורק משום הדור מצוה דברוב עם משתדלין שלא לשחוט על היחיד, אבל לפי"ז אין דברי הרמב"ם מבוררין כל כך, שהוא כתב מותר לשחוט את הפסח על היחיד, ושוב כתב דמשתדלין שלא לשחוט אותו על היחיד שנאמר יעשו אותו, ולא סיים דהטעם משום הדור מצוה, ובלתי תוספת לשון זה משמע דמגוף הדין הוא, והרי הוו שתי דרשות אלה סותרות זא"ז, ועיין בכ"מ שלא נחית לזה, אמנם י"ל בטעמי' דהרמב"ם בדין זה שהוא משום גזרה שלא יבאו לידי נותר ועדיין צ"ע. .
(פסחים צ"א א׳)
(פסחים צ"א א׳)
איש לפי אכלו תכסו. ת"ר, קטן שיכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח דכתיב איש לפי אכלו תכסו להמשמע זה הראוי לאכילה, וממנין אותו על בני החבורה, ואם מנוי זה הוא מגוף הדין מן התורה או רק משום מצות חנוך בעלמא עיין מש"כ לעיל בדרשה ויקחו להם איש. .
(סוכה מ"ב ב')
(סוכה מ"ב ב')
איש לפי אכלו תכסו. טמא מת אינו משלח פסחו דכתיב איש לפי אכלו תכסו לובאור הענין, כי שאר קרבנות לבד מפסח אע"פ שהטמא בעצמו אינו יכול להביאם מפני שאינו יכול ליכנס לעזרה מפני טומאתו, מכל מקום אפשר לו לשלחם לעזרה על ידי שליח, אבל הפסח אינו משלח ע"י שליח, משום דממצות הפסח היא אכילתו, ואם אינו יכול לאכול למה יביא, וכדי שלא נימא דמצות אכילת הפסח היא רק למצוה בעלמא היכא דאפשר ולא לעכובא היכא דלא אפשר, כגון בטמא, מביא ראי' מפסוק איש לפי אכלו תכסו דזה לעכובא. ונסמך על מ"ש בפסחים נ"ט א' במכסת נפשות מלמד שאין הפסח נאכל אלא למנוייו, יכול שחטו שלא למנוייו יהי' כשר ת"ל תכסו שנה עליו הכתוב לעכב, איש לפי אכלו מלמד שאין הפסח נשחט אלא לאוכליו ואיתקש אוכלין למנויין, דגם בדיעבד מעכב. וע"ע לפנינו בפ' בהעלתך בפרשת פסח שני באה עוד ראי' לענין זה, ועיין ברמב"ם פ"ב הי"ב מביאת מקדש. .
(זבחים כ"ב ב׳)
(זבחים כ"ב ב׳)
תכסו. [ת"ר, מניין שאין הפסח נשחט אלא למנוייו] אמר רבי כתיב איש לפי אכלו תכסו – תכסו לשון סורסי הוא, כאדם שאומר לחבירו כוס לי טלה זה לזמפרש תכסו לשון שחיטה, והיינו שהשוחט ישחוט לשם המנויין, כבדרשות הקודמות. ויתכן דמדייק משום דכל הלשונות שבפסוקים אלה כתובים בלשון נסתר, ויקחו להם, ולקח הוא, וא"כ הול"ל גם כאן יכסו, ולכן דריש שהוא צווי לשוחט לשחוט לשם המנויין כמש"כ. .
(פסחים ס"א א')
(פסחים ס"א א')
תכסו על השה. מנין שממנים [רק עד שישחט הפסח], נאמר במצרים שה ונאמר לדורות שה, מה שה הנאמר במצרים חי ולא שחוט, אף שה שלדורות חי ולא שחוט לחהשה שנאמר במצרים רומז להלשון ויקחו להם איש שה משום דכתיב ביה בעשור לחודש הזה, וזה שלדורות הוא איש לפי אכלו תכסו על השה, וילפינן מה זה שבמצרים חי, כלומר דבשעת לקיחתו ודאי חי היא ולא שחוט, אף זה דתכסו על השה ג"כ כל זמן שהוא חי, אבל לאחר שנשחט שוב אין נמנין עליו. .
(ירושלמי פסחים פ"ח ה"ג)
(ירושלמי פסחים פ"ח ה"ג)
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torah Temimah, Vilna, 1904
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad