החל רש. א"ר תנחומא, החל רש לרשת את ארצו – עשיתי את ארצו חולין לפניך יחדרשה זו נסמכת על המבואר בירושלמי כאן לענין המקומות שחייבים בשביעית כא"י ופטורים כחו"ל, ובעי ר"ל, הקונה מעמון ומואב מהו בשביעית, ופריך מה מספקא ליה והלא משה כבש ארץ סיחן ועוג שהוא מעמון ומואב וא"כ דין ארץ עבר הירדן להם, ומשני דמספקא ליה כיון דכתיב (ס"פ חקת) כי חשבון עיר סיחן מלך האמורי אם נטהרה לגמרי מיד סיחן ועוג או לא נטהרה, כלומר דעל ארץ עמון ומואב צוה הקב"ה אל תצר את מואב אך מכיון שסיחן לקחה ממואב שוב לקחוה ישראל מסיחן ולא מעמון ומואב, ונמצא כי ע"י סיחן הוטהרה ארץ עמון ומואב לישראל, או לא הוטהרה משום דעכ"פ הקב"ה צוה אל תצר להם, כי, אם נטהרה על ידם שיהיו ישראל מותרין לכבשה א"כ לעולם חייבת היא, דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ואם לא הוטהרה, פטורה לעולם, ופשיט על זה מדכתיב החל רש, ודריש החל לשון חולין שעשה הקב"ה ארצו חולין לפניך, ופירשו המפרשים שעשאה חולין ולעולם היתה פטורה. אמנם הקשו על זה הרבה, והעיקר דאכתי קשה, מאי מבעי ליה, הא קיי"ל בכ"מ בש"ס עמון ומואב טהרו בסיחן, ועוד הקשו בזה, יעו"ש.
אבל לולא דבריהם הו"א דמ"ש עשיתי את ארצו חולין לפניך, כלומר עשיתיה חולין כמו חפשי לך, שאתה יכול לכבשה ולזכות בה, ולכן לעולם חייבת, ולפי זה הא דקיי"ל עמון ומואב טהרו בסיחן, יסוד הדבר מדרשה זו, ועיין בזה, ובזה יתיישבו הרבה ענינים בסוגיא אשר אין המקום כאן גורם להאריך ולבאר, והמעיין ימצא ובסוף פ' חקת בפסוק הנזכר בארנו עוד מענין זה בארוכה, יעו"ש, ועיין בכ"מ פ"ד הכ"ח משמיטין. [ירושלמי שביעית פ"ו ה"א]
אבל לולא דבריהם הו"א דמ"ש עשיתי את ארצו חולין לפניך, כלומר עשיתיה חולין כמו חפשי לך, שאתה יכול לכבשה ולזכות בה, ולכן לעולם חייבת, ולפי זה הא דקיי"ל עמון ומואב טהרו בסיחן, יסוד הדבר מדרשה זו, ועיין בזה, ובזה יתיישבו הרבה ענינים בסוגיא אשר אין המקום כאן גורם להאריך ולבאר, והמעיין ימצא ובסוף פ' חקת בפסוק הנזכר בארנו עוד מענין זה בארוכה, יעו"ש, ועיין בכ"מ פ"ד הכ"ח משמיטין. [ירושלמי שביעית פ"ו ה"א]