כתב זאת זכרון בספר. שלחה להם אסתר לחכמים, כתבוני לדורות, ומצאו לה מקרא מן התורה, כתב זאת זכרון בספר, כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון – מה שכתוב בנביאים, בספר – מה שכתוב במגילה יגר"ל היא בקשה מחכמי הדור שיצרפו מגילת אסתר לכתבי הקודש וכפירש"י במגילת אסתר עה"פ ומאמר אסתר קיים וגו' ונכתב בספר, אסתר בקשה מחכמי הדור לקבעה ולכתוב בספר עם שאר כתובים וזהו ונכתב בספר, עכ"ל, ולא רצו החכמים להסכים לה בזה, ואיתא בגמרא ששלחו לה הפסוק דמשלי כ"ב הלא כתבתי לך שלישים, שלישים ולא רבעים, ופירש"י בשלשה מקומות יש לנו להזכיר מלחמת עמלק, בספר שמות [כאן לפנינו] ובמשנה תורה בס"פ תצא, ובס' שמואל ט"ו, וזהו שאמר שלמה בדבר ששלשתו אי אתה ראוי לרבעו, עכ"ל. ואין הענין מבואר כלל, דאין כל רמז לכל ענין זה בפסוק זה דמשלי, ועיין במהרש"א שנדחק לפרש בזה, ובירושלמי מגילה פ"א ה"ה איתא בענין זה שלא רצו החכמים למלא בקשת אסתר בזה משום דכתיב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אין הנביא רשאי לחדש דבר, ונראה דגם בבבלי באור הענין כך הוא, והפסוק הלא כתבתי לך שלישים שלחו לרמז וסימן בעלמא שאין כותבין זה פעם רביעית, אבל עיקר סירובם מתחלה היה משום שאין הנביא רשאי לחדש דבר [וא"נ למש"כ מהרש"א כי הבבלי והירושלמי מחולקים בזה, יעו"ש].
ואחרי כן מצאו לה רמז מן התורה לאפשרות למלא בקשתה, וכדמפרש שסמכו על הפסוק שלפנינו כתב זאת זכרון בספר וגו', ונראה הכונה כי מפרשי כתב זאת כי מחה אמחה, כלומר תכתיב את זה אשר אמחה את זכר עמלק, ואחרי שלא מצינו שכתב יהושע את זה לזכרון, לכן בהכרח צריך לפרש דהלשון כי מחה אמחה אינו מצווי הכתיבה כי אם טעם על זכירת הדבר ממלחמת עמלק, והנה גם בפירוש זה יש לדייק למה היה צריך הקב"ה לצוות על כתיבת מאורע זו, והלא בודאי יכתבוה עם יתר המאורעות שבתורה, כי למה תגרע זו מזולתיה, ולכן דרשו ע"ד רמז שכיון הקב"ה לרמז למשה שמאורע זו תהיה זכורה בשלשה מקומות בתורה ובנביאים ובמגילת אסתר, ודריש זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, ובירושלמי שהבאנו מבואר ענין רמז זה דזאת הוא כנוי על התורה כמש"כ וזאת התורה אשר שם משה [וכ"ה בבבלי מנחות נ"ג ב'], זכרון – מה שכתוב בנביאים, כי תכלית דברי הנביאים הם להזכיר את העם לשוב בתשובה, בספר – מה שכתוב במגילה, ע"ש הכתוב ונכתב בספר (אסתר ט'). .
(מגילה ז׳ א׳)
ואחרי כן מצאו לה רמז מן התורה לאפשרות למלא בקשתה, וכדמפרש שסמכו על הפסוק שלפנינו כתב זאת זכרון בספר וגו', ונראה הכונה כי מפרשי כתב זאת כי מחה אמחה, כלומר תכתיב את זה אשר אמחה את זכר עמלק, ואחרי שלא מצינו שכתב יהושע את זה לזכרון, לכן בהכרח צריך לפרש דהלשון כי מחה אמחה אינו מצווי הכתיבה כי אם טעם על זכירת הדבר ממלחמת עמלק, והנה גם בפירוש זה יש לדייק למה היה צריך הקב"ה לצוות על כתיבת מאורע זו, והלא בודאי יכתבוה עם יתר המאורעות שבתורה, כי למה תגרע זו מזולתיה, ולכן דרשו ע"ד רמז שכיון הקב"ה לרמז למשה שמאורע זו תהיה זכורה בשלשה מקומות בתורה ובנביאים ובמגילת אסתר, ודריש זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, ובירושלמי שהבאנו מבואר ענין רמז זה דזאת הוא כנוי על התורה כמש"כ וזאת התורה אשר שם משה [וכ"ה בבבלי מנחות נ"ג ב'], זכרון – מה שכתוב בנביאים, כי תכלית דברי הנביאים הם להזכיר את העם לשוב בתשובה, בספר – מה שכתוב במגילה, ע"ש הכתוב ונכתב בספר (אסתר ט'). .
(מגילה ז׳ א׳)