מכל שרץ העוף. ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא, הא אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה – זה דבש דבורים סוואע"פ דקיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא, אך שאני דבש דבורים שאין הדבש נולד מגוף הדבורה אלא הוא טל יורד על הצמחים ומתערה בו כח הצמח ולחותו יחזור לדבש ואוכלת אותו הדבורה ומקאת אותו להכורת, וכמ"ש בסוטה מ"ח ב' על הדבורים דמשייטין ברומי עלמא ומייתין דובשא מעשבי דטורי ואין ממצות אותו מגופן. ומצאתי כתוב בשם איזו ראשונים דמטעם זה היה ראוי לברך על דבש דבורים בורא פרי האדמה אלא מפני שאין טעם הצמחים נרגש. וגם מהאי טעמא פסק הרמב"ם בפ"ה מחמץ דדבש דבורים הוי מי פירות ואין מחמיצין, ומהאי טעמא פסק בשו"ת שער אפרים סי' ס' דהנודר שלא לאכול דבר מן החי מותר בדבש דבורים.
. (בכורות ז' ב')
אשר לא כרעים. [כתיב לא קרינן לו, מלמד] שאפילו אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל – מותר סזהוא מין חגב. וטעם הדיוק פשוט ממלת לוא שבוא"ו ואל"ף, וכהאי גונא דרשו חז"ל בפ' משפטים אשר לוא יעדה ובפ' בהר אשר לוא חומה.
. (חולין ס"ה א')