1בפתע פתאום. תניא, פתע זה שוגג, וכן הוא אומר (פ׳ מסעי) ואם בפתע בלא איבה הדפו, פתאום זה מזיד, וכן הוא אומר (משלי כ״ב:ג׳) ופתאים עברו ונענשו סזוהיינו מזיד, דאין עונש מב"ד של מטה אלא על המזיד, ועיין משכ"ל בס"פ בהעלותך (י"ב ד').
, מלמד שנזיר שנטמא בין בשוגג בין במזיד מביא קרבן סחהרבותא בזה אע"פ שבעלמא אין קרבן רק על השוגג, וע"ע בסוגיא כאן. ובנזיר ס"ג א' באה דרשה בפסוק זה בלשון וכי ימות מת עליו, דדוקא אם בטומאה ידוע לו נטמא ולא בטומאת התהום שאפשר שלא ידע אדם מעולם שמת מונח שם, ושוב נדחתה דרשה זו ומסיק דטומאת התהום הוי הלכה מפי הקבלה, ולכן השמטנו דרשה זו.
.
(כריתות ט׳ א׳)
2וטמא ראש נזרו. מלמד שבטהור שנטמא הכתוב מדבר ולא בנזיר בבית הקברות סטהיינו שבשעת נזירתו טמא היה והוסיף טומאה, ואין הכונה שלא חל עליו נזירות כלל, אלא בודאי חלה לאחר שיטהר מטומאתו, ורק שלע"ע אין עליו דיני נזירות, שכל זמן שלא נטהר אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה מפני דלא שייך בו וטמא ראש נזרו כיון שהוא טמא ועומד מתחלה.
.
(נזיר י"ח א׳)
3וטמא ראש נזרו. מלמד שהטומאה לא נעשה בה מטמא כמתטמא ער"ל שהמטמא את הנזיר אינו לוקה, ולא כמו בתגלחת שעשו בה מגלח כמתגלח, כמבואר לעיל בפסוק ה'. ונראה בטעם הדיוק מדלא כתיב בלשון סתמי ונטמא ראש נזרו כמו דכתיב בתגלחת תער לא יעבר על ראשו, אלא כתיב בלשון נסתר וטמא ראש נזרו המורה על הנזיר, משמע דרק הנזיר בעצמו נצטוה על טומאתו באיסור לאו ולא אחר המטמא אותו.
.
(נזיר מ"ד א')
4וגלח ראשו. וגלח כולו ולא מקצתו, מלמד שאם שייר שתי שערות לא עשה כלום עאר"ל לא עשה פעולת הגילוח, בין נזיר טהור בין נזיר טמא, ואע"פ שפסוק זה בנזיר טמא כתיב ילפינן לנזיר טהור ג"כ. ובבבלי נזיר מ"ב א' יליף זה מפ' ביום השביעי יגלחנו, כפי שיובא בסמוך, והירושלמי יליף מן וגלח, משום דיגלחנו צריך לדרשה אחרת. וטעם הדרשה מן וגלח נראה דדריש מן וגלח ראשו, דדי היה לכתוב וגלחו אחרי דמוסב על וטמא ראש נזרו, ולכן דריש דלהכי שינה השם ראשו ללמד שצריך לגלח כולו ולא ישייר אף מקצתו.
.
(ירושלמי נזיר פ"ו ה"ג)
5וגלח ראשו. ראשו הוא מגלח ואינו מגלח כל שערו עבכמו שער זקנו וגבות עיניו כמו במצורע, ומדייק זה מיתור לשון את ראשו, דדי היה לכתוב וגלחו אחרי שמוסב על וטמא את ראש נזרו, לכן דריש דרק את שער ראשו מגלת, כמבואר.
[ספרי].
6ביום טהרתו. אימתי – ביום הזאתו בשביעי, יכול אע"פ שלא הזה, תלמוד לומר ביום טהרתו – ביום הזאתו בשביעי עגכוונתו לפרש דמ"ש ביום טהרתו אין פירושו יום הבאת קרבנותיו שהוא עיקר הטהרה שהוא בשמיני רק פירושו יום ההזיה, ולא די שיאמר יום השביעי לבד שזה היה במשמע אע"פ שלא הזה, לכן אומר גם ביום טהרתו.
.
(שם)
7ביום השביעי יגלחנו. תניא, מניין שהתגלחת סותרת המנין אפילו בנזיר טמא, ת"ל וגלח ראשו ביום טהרתו, ומה ת"ל עוד ביום השביעי יגלחנו, מלמד שהוא חוזר ומגלח עדאם גלח בתוך שבעה של ימי טהרתו סותר, וצריך לחזור ולגלח אחר שבעה, משום דבעינן תגלחת כדי שיהיה בשער כדי לכוף ראשן לעיקרן, ושיעור זה אין מתרבה בפחות משבעה ימים.
.
(ירושלמי נזיר פ"ו ה"ג)
8ביום השביעי יגלחנו. אין לי אלא בשביעי, שמיני תשיעי ועשירי מניין, ת"ל יגלחנו, ואין לי אלא ביום, בלילה מניין, ת"ל יגלחנו, ואין לי אלא תגלחת טומאה, תגלחת טהרה מניין, ת"ל יגלחנו עהמיתור לשון יגלחנו דריש דאע"פ שאין בו תנאים אלה המפורשים, ביום טהרתו ובשביעי, ג"כ יגלח, וכן אף אם לא ביום, ולא נימא שדינו כמצורע שמגלח רק ביום, כמבואר בפ' מצורע,
[ספרי].
9יגלחנו. מלמד שאם שייר שתי שערות לא עשה כלום, אמר רב אחא בריה דרב איקא, זאת אומרת רובו ככולו מדאורייתא, דמדגלי רחמנא גבי נזיר ביום השביעי יגלחנו, הכא הוא עד דאיכא כולו, הא בעלמא רובו ככולו עור"ל כאן מורה יתור הלשון יגלחנו, דדי היה לכתוב וגלח ראשו ביום השביעי, דבא להורות שיגלחנו כולו, אבל בעלמא לא בעינן כולו ממש, ועי' בס' בדק הבית להרא"ה ז' א' שכתב דמצינו לשון רוב שפירושו כל כההיא דאמרי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, שפירושו כל המצויין, והרשב"א שם כתב על זה, דאדרבה מצינו בגמ' כל שפירושו רוב, אבל רוב שהוא כל לא מצינו, יעוי"ש. וצ"ע לכוין דעת הרשב"א, דהא כאן מפורש דבעלמא הוי רוב ככל, וא"כ מי סאני לפרש כך כל הלשונות רוב שבגמ', י"ל דאף דמצינו כאן שרוב הוי ככולו אבל כולו ממש לא הוי, וזו כונת הרשב"א ודו"ק.
ודע דבענין שתלוי בלשון בני אדם נראה דלא אמרינן ביה רובו ככולו, וראיה לזה משבועות כ"ז ב', דהנשבע או הנודר שלא יאכל ככר זה אינו חייב אלא א"כ אכלו כולו, וכן בנדר שיאכלנו, והיינו טעמא, משום דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם, ובלשון בני אדם צריך לשון מבורר.
.
(נזיר מ"ב א׳)