שבועת ה׳. ביו"ד ה"א, ומכאן אתה דן לכל השבועות שבתורה שאינם אלא ביו"ד ה"א קכטהיינו בשם המיוחד. ובשבועות ל"ח ב' מבואר דכשנשבעין בשם המיוחד צריך לנקוט חפץ קדוש כגון ס"ת או תפלין, ועיין מש"כ לעיל בפ' ו' אות ע"א ובחו"מ סי' פ"ז. .
(מכילתא)
(מכילתא)
קריאה במקור
תורה תמימה על התורה · שמות · פרק 22 · פסקה 10
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
בין שניהם. תנא ר׳ אמי, שבועת ה׳ תהיה בין שניהם, בין שניהם ולא בין היורשים, ודכי דמי, כגון דאמר לי׳ מנה לאבא ביד אביך, אמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא קלאבל אם אמר חמשין אית ליה וחמשין לית ליה יכול לישבע כיון שהוא טוען טענת ברי, וכל עיקר מניעת השבועה ביורשים משום דעל הרוב טענת יורשים היא טענת שמא. ומה שמצינו בגמרא שבועת היורשין הוא לענין שישבעו ויטלו ומדרבנן כגון מי שמת ומצאו כתוב על אחד מן שטרותיו שנפרע מקצתו אז נשבעין היורשים שלא פקדם אביהם שנפרע כולו או שלא מצאו בין כתביו שנפרע כולו ונוטלין המותר מהלוה וכן נשבעין היורשין שבועה שאינה ברשותם. ועיין פרטי דינים בענין שבועת יורשים בחו"מ סי' ע"ה וסי' ק"ח. .
(שבועות מ"ז א')
(שבועות מ"ז א')
בין שניהם. תניא, שמעון בן טרפון אומר, שבועת ה׳ תהיה בין שניהם – מלמד שהשבועה חלה על שניהם קלאפירש"י ששניהם נענשין בה, לפי שלא דקדק למסור ממונו ביד איש נאמן שיזהר מסבה, שלא יבא לידי שבועה וחלול השם, עכ"ל. ונ"מ בזה י"ל שמחויב הדיין להשחדל לפשר בין בעלי הדינין כדי שלא יבאו לידי שבועה, וענין חלול השם בזה הוא שאפשר שיחשוד איזה איש שהנשבע נושא שם ה' לשוא, ויוצא מזה קלות וחלול שמו ית'. ומכאן יש סמך למה שנהגו למנוע לישבע אפילו שבועת אמת, ולפנינו בפ' ואתחנן בפסוק ובשמו תשבע נבאר אי"ה בארוכה מקור מנהג זה, יעו"ש. .
(שם שם ב׳)
(שם שם ב׳)
בין שניהם. בין שניהם – להוציא את שכנגדו חשוד על השבועה קלבנראה דר"ל דאם המחויב שבועה הוא חשוד על השבועה מוציאין אותה ממנו ומהפכין אותה לבעל דין שכנגדו ונוטל או נפטר. וכונת הדרשה מן בין שניהם הוא כי לפעמים יתכן ששניהם יתחייבו שבועה כגון אם זה המחויב שבועה הוא חשוד מהפכין אותה לצד שכנגדו, והגר"א הגיה לרבות את שכנגדו חשוד על השבועה, והכונה אחת היא לשתי הגירסות. –
וע' בשבועות מ"ז א' היו שניהם חשודים חזרה שבועה למקומה, ופרשו רבותינו שבבבל חזרו שבועה לסיני, ופירש"י שהשביעם הקב"ה על לא תגזול ויפרע הוא מן הכופר אבל ב"ד אין נזקקין, עכ"ל. והכונה והענין צריך באור, וי"ל ע"פ מש"כ בכל בו [דף ק"ט ב' דפוס לבוב] בשם גאון דהא דחייבה התורה בכלל שבועה בשומרים אע"פ דמושבע ועומד הוא על לא תגזול, אך מכיון שיש תובע הטילה התורה שבועה כדי להפיס דעת התובע, וע' מש"כ בסמוך אות קל"ת, ולפי"ז י"ל דכונת הגמרא ע"פ פירש"י, דכיון ששניהם חשודים וא"כ לא שייך פיוס דעת לכן חזרה שבועה לסיני, שמושבע ועומד הוא מהר סיני, ודו"ק. .
(מכילתא)
וע' בשבועות מ"ז א' היו שניהם חשודים חזרה שבועה למקומה, ופרשו רבותינו שבבבל חזרו שבועה לסיני, ופירש"י שהשביעם הקב"ה על לא תגזול ויפרע הוא מן הכופר אבל ב"ד אין נזקקין, עכ"ל. והכונה והענין צריך באור, וי"ל ע"פ מש"כ בכל בו [דף ק"ט ב' דפוס לבוב] בשם גאון דהא דחייבה התורה בכלל שבועה בשומרים אע"פ דמושבע ועומד הוא על לא תגזול, אך מכיון שיש תובע הטילה התורה שבועה כדי להפיס דעת התובע, וע' מש"כ בסמוך אות קל"ת, ולפי"ז י"ל דכונת הגמרא ע"פ פירש"י, דכיון ששניהם חשודים וא"כ לא שייך פיוס דעת לכן חזרה שבועה לסיני, שמושבע ועומד הוא מהר סיני, ודו"ק. .
(מכילתא)
בין שניהם. ולא שישביעו הדיין בעל כרחו קלגר"ל שלא נימא שמוטל על הב"ד להכריחו אל השבועה לכן אמר שהשבועה רק בין שניהם, שאם תובע ממנו שבועה ישביעו אותו לא בלא תביעה. .
(שם)
(שם)
בין שניהם. בין שניהם ולא אשת איש קלדוטעם הדבר י"ל משום דכיון דאשה רשות בעלה עליה א"כ אין תועלת בשבועתה דאפילו אם תתחייב לשלם לא תוכל לשלם כיון דאין לעצמה כלום, ולכן בפנויה או כשנתגרשה משביעין אותה כאיש. אך לפי"ז צ"ע מש"כ בהגהות מיימוני דגם שבועת הפקדון אין משביעין אותה והא בזה לא שייך רשות בעלה, דפקדון כל היכא דאיתא ברשות בעלים הוא, ולבד זה נראה לי לפי מש"כ בכל בו שהבאנו לעיל באות קל"ב דעיקר ענין השבועה הוא כדי להפיס דעת התובע, אבל זולת זה לא שייך בכלל ענין שבועה בדיני ממונות, דבלא"ה כל אדם מושבע ועומד מהר סיני על לא תגזול, וא"כ הלא לענין פיוס דעת התובע שייך גם אם המחויב שבועה היא אשת איש, וכן נראה ממ"ש בב"ק ט"ו א' השוה הכתוב אשה לאיש לכל דיני פרשה זו, וגם עניני שבועה בכלל. ועיין בב"י לחו"מ סי' צ"ו שדעתו קרובה לזה להשביע גם אשת איש, וכן מסתבר כמש"כ. [הגהות מיימוני פ"ה מטוען בשם רה"ג].
אם לא שלה ידו. נאמר כאן שליחות יד ונאמר למעלה (פ׳ ז׳) שליחות יד, מה התם בב"ד ולצרכו ועל כל דבר פשע אף כאן בב"ד ולצרכו ועל כל דבר פשע קלהר"ל כמו שם בשומר חנם איירי שיקרב לב"ד כמ"ש שם ונקרב בעה"ב אל האלהים, אף הכא כן, וכן מה התם בודאי איירי ששלח יד לא לצורך הפקדון כגון לנערו ולתקנו ולשמרו יותר וכדומה, אלא רק לצורך עצמו, שהרי כתיב שם על כל דבר פשע וא"כ בודאי איירי ששלח יד בפשיעה, וזה לא יתכן רק אם שלח יד לצרכו אף הכא כן. ומ"ש ומה התם על כל דבר פשע נראה הכונה דרומז לאלה הדברים שמרבינן שם מן כל דבר פשע כמו שליחות יד ע"י שליח, וכן כל בהמות וחיות ועופות כמבואר שם, אף הכא כן. .
(מכילתא)
(מכילתא)
ולקח בעליו ולא ישלם. כל הנשבעין שבתורת נשבעין ולא משלמין, מנלן, דאמר קרא ולקח בעליו ולא ישלם, מי שעליו לשלם – לו שבועה קלור"ל לא חייבה התורה שבועה לתובע שישבע ויטול אלא לנתבע שישבע ויפטר, ואמנם זה הוא דרך כלל ומה"ת, אבל בפרט יש דברים שהוציאו חכמים מכלל זה, כמו שכיר שעושה מלאכה אצל בעה"ב ותובע שכרו ובעה"ב טוען פרעתיך כל שכרך או מקצתו, נשבע השכיר ונוטל, והטעם בזה משום דע"פ רוב בעה"ב טרוד בפועליו ואפשר שפרע לפועל אחר וסובר שפרע לזה, ועיין בחו"מ סי' פ"ט, וכן הנחבל והנגזל נשבעין ונוטלין אם יש רגלים לדבר שנחבלו ונגזלו רק שאין ראיה ברורה, ועיין בחו"מ ריש וסוף סי' צ', וכן חנוני על פנקסו נשבע ונוטל, כגון בעה"ב שאמר לחנוני תן לפועלים סלע והוא אמר כבר נתתי, והפועלים אומרים לא קבלנו שניהם נשבעין ונוטלין מבעה"ב, ועיין בחו"מ סי' צ"א, וכן בכל השבועות אם הנתבע חשוד על השבועה אז התובע נשבע ונוטל.
ודע דבב"ק ק"ו א' איתא על פסוק זה דרשת רב, האומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ואח"כ באו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם, כיון שקבלו הבעלים שבועה שוב אין משלם ממון, אבל לא קיי"ל כן, אלא דחייב לשלם באופן כזה, ולכן השמטנו דרשה זו. .
(שבועות מ"ה א׳)
ודע דבב"ק ק"ו א' איתא על פסוק זה דרשת רב, האומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ואח"כ באו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם, כיון שקבלו הבעלים שבועה שוב אין משלם ממון, אבל לא קיי"ל כן, אלא דחייב לשלם באופן כזה, ולכן השמטנו דרשה זו. .
(שבועות מ"ה א׳)
ולקח בעליו ולא ישלם. מכאן אמרו הבעלים מטפלין בנבילה קלזר"ל שהבעלים נוטלין את הנבלה או השברים בחשבון הכסף שחייב לו בעל דינו, ויתבאר מזה עוד בסמוך פסוק י"ב, ומדייק זה מקושי הלשון ולקח בעליו, דלפי מה שרגילין לפרש דקאי על לקיחת שבועה והיינו שישבע, ואין שייך כל כך לשון לקיחה על שבועה, לכן דרשו דרומז שיקח מה שנשאר דהיינו הנבלה וכמבואר. .
(מכילתא)
(מכילתא)
ולקח בעליו ולא ישלם. מלמד שאין שבועה אלא בתביעת ממון קלחהענין יתבאר עפ"י מש"כ בכל בו בשם גאון [מצוין לעיל אות קל"ב] מי שהעיד עליו עד אחד בדבר עבירה שחייבין עליה קנס והודה על עצמו במקצת אין משביעין אותו כל עיקר, לפי שאין נשבעין על עבירה אלא על ממון, מפני שכבר מושבע ועומד מהר סיני הוא, ואם תאמר גזל ופקדון ג"כ מושבע ועומד מהר סיני הוא שלא לגזול, י"ל דשאני ממון כיון שיש לו תובעים אמרה תורה ישבע כדי להפיס דעתו של הצד שכנגדו, אבל בעבירה אין כאן להפיס דעת מי, ולכן אין משביעין אותו כל עיקר, ע"כ, ובזה יתבארו דברי הרמב"ם שהעתקנו כאן. [תשו׳ הרמב"ם סי׳ ע"ה].
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torah Temimah, Vilna, 1904
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad