1והזה הטהור. טהור מכלל שהוא טמא, לימד על טבול יום שכשר בפרה קיענין טבול יום ידוע שהוא טמא טומאה דאורייתא שטבל ולא העריב שמשו עדיין, ולמד כאן שטבול יום כשר להתעסק בעבודת הפרה, ומדייק כן מיתור המלה הטהור, דדי היה לכתוב והזה על הטמא והוי ידעינן דקאי על הטהור דהא בדידיה איירי, ודרשינן הטהור שטהרתי לך כאן מכלל שהוא טמא לדבר אחר, כגון טבול יום שטמא לתרומה עד שיעריב שמשו והיינו טהור כל דהו, ואשכחן טבול יום דנקרא טהור כדכתיב בפ' מצורע ורחץ במים וטהר אע"פ שצריך עדיין להערב שמש.
.
(יומא מ"ג ב׳)
2והזה הטהר על הטמא. מלמד שצריך כונה להזות על דבר המקבל טומאה, לפיכך נתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם, אם יש באזוב ישנה, נתכוין להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה קיאר"ל אם יש באזוב די להזות עוד א"צ להטביל עוד הפעם את האזוב במים. ובאור הענין, כי המלות על הטמא מיותרות הן, דדי היה לכתוב והזה עליו, והיינו יודעין, דפירושו שיזה על הטמא, דעליה קאי ומדכתיב מפורש על הטמא דרשינן שהמזה יכוין להזות על דבר הטמא היינו דבר שהוא מקבל טומאה כמו אדם וכלים, ולכן אם טבל האזוב וכוון להזות על דבר המקבל טומאה והזה על דבר שאינו מקבל טומאה כמו בהמה וכלי אבנים ונשאר באזוב די להיות עוד מותר לו להזות על מי שדרוש מבלי שיצטרך לטבול האזוב עוד הפעם, אחרי כי הטבילה ראשונה כדין היתה, כלומר בכונה נאותה להיות על דבר המקבל טומאה, ואע"פ שהזה על דבר שאינו מקבל טומאה אין אנו הולכים אחר מעשיו רק אחר כונתו, אבל אם טבל את האזוב ע"מ להזות על דבר שאינו מקבל טומאה, אז אע"פ שהזה על דבר המקבל טומאה הוי הזאה פסולה, לפי שבעת שטבל את האזוב לא היתה טבילה כשרה, ולכן אפי' אם נשאר באזוב שארית מן המים לא יזה ממנו הזאה שניה עד שיטבול את האזוב פעם שניה לכונה שיזה על הטמא, והענין מבואר. ומ"ש נתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב ישנה – ר"ל אפי' אם יש באזוב די להזות, ככ"ז ישנה ויטבול, יען דאם אין באזוב כדי להזות פשיטא דישנה.
.
(שם י"ד א׳)
3והזה הטהר על הטמא. העובד כוכבים אין לו טומאה, דכתיב והזה הטהור על הטמא, כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה קיבועכו"ם אין לו טהרה דכתיב כאן בפרשה (פ' ט') והיתה לעדת בני ישראל למשמרת, ודרשינן לבני ישראל למשמרת ולא לעובדי כוכבים למשמרת, ולכן אם נגע במת או נשא אותו אינו טמא. ומדייק כן מיתור כל לשון זה והזה הטהור על הטמא, דהא כבר כתיב וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות וגו', וא"כ היה די לכתוב כאן והזה ביום השלישי וכו', ועיין מש"כ בדרשה הסמוכה הנוגע לדרשה זו.
.
(נזיר ס"א ב׳)
4והזה הטהר על הטמא. תניא, א"ר יהושע בן קבסוי, כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה והזה הטהור על הטמא, טהור אחד מזה על טמא אחד, עד שלמדתי מאוצרה של יבנה, וחכמים אומרים אפי' כולו עובדי כוכבים וישראל אחד מטיל לתוכו – דמאי, הדא אמרה, שטהור אחד מזה על כמה טמאים קיגבאור הדרשה דר' יהושע מציע שכל ימיו היה קשה לו לאיזה צורך נאמר לשון זה והזה הטהור על הטמא, אחרי דבפסוק הקודם כתיב וטבל במים איש טהור והזה וכו', וא"כ ידעינן שהמזה הוא איש טהור, ודי היה כאן לכתוב רק והזה ביום השלישי וכבס הטמא בגדיו וכו', ואע"פ דבבבלי נזיר ס"א ב' דרשינן מיתור לשון זה דעובד כוכבים אין לו טומאה משום דכל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה, כמובא בדרשה הקודמת, אך ס"ל דאי משום הא לא איצטריך לשון זה, דהא כבר כתיב בפסוק ט' והיתה לעדת בני ישראל למשמרת חטאת היא, וא"כ ממילא אימעוט נכרים מכולה פרשה, ולכן היה מפרש דלשון זה בא לאשמעינן דטהור אחד מזה על טמא אחד ולא על שנים ויותר, עד שבא בלמודו למשנה י' פ"ב דמכשירין לענין איסור דמאי, דאיתא שם, אוצר שישראל ועובד כוכבים מטילין לתוכו תבואה, ס"ל לחכמים דאפי' כולם עובדי כוכבים וישראל אחד מטיל לתוכו הוי דמאי, וקשה בעיקר מילתא, מאי שייכא חיובא דמעשר גבי נכרים הא גם במעשר כתיב (פ' קרח) כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה', אלא ע"כ צ"ל דלא כל היכי דכתיב בני ישראל בא למעוטי נכרים, וא"כ גם הכא אין ראיה מהפסוק והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למעוטי נכרים, ולכן ע"כ איצטריך יתור הלשון והזה על הטהור דעובד כוכבים אין לו טומאה וכסוגיא דנזיר, וא"כ ממילא אין הכרח דטהור אחד מזה רק על טמא אחד, אלא דגם על כמה טמאים מותר לו להזות.
ועיין בר"ש פ"ו דמכשירין סוף משנה ז' הביא ברייתא זו מתוספתא, וכתב על זה וז"ל, דבר תימא הוא מאי שייכא מלתא זו הכא, עכ"ל. והנה אע"פ שפירשנוה וביארנוה, וכ"פ בפ"מ, בכ"ז לבי מהסס בפשיטות דרשה זו בכלל, וגם כי בכמה וכמה מקומות בש"ס קי"ל דכל היכי דכתיב בני ישראל בא למעט עובדי כוכבים, והקרוב בעיני שדרשה זו באה אלינו קטועה וחסירה, ולכן אי אפשר לעמוד על באורה השלם והמוחלט.
.
(ירושלמי דמאי פ"ג ה"ד)
5ביום השלישי. אין טובלין ואין מזין עד שתנץ החמה, דכתיב והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, ואתקש טבילה להזאה קידיש מפרשים דקאי על טבילת האזוב במים, ויש מפרשים דקאי על טבילת טמאים, כמו טמא מת, מצורע, זב וזבה, ומקשינן זה להזאה משום דבסיפא דקרא כתיב ורחץ במים, והוא הדין לשאר הטמאים הטעונים רחיצה. ואמנם אחרי דיסוד דין זה הוא רק מההיקש להזאה, לכן אנו דנים שרק אלה הטמאים אינם יכולים לטבול בלילה, רק אלה שסופרים שבעת ימים קודם טבילתם כאלה שחשבנו, יען כי גם הזאה באה אחר ספירת יום השביעי, אבל אלה הטובלים אחר יום השביעי מותרין לטבול בלילה.
.
(מגילה כ׳ א׳)
6ביום השלישי וביום השביעי. מה ת"ל קטונראה דר"ל דדי היה לכתוב והזה הטהור על הטמא ולהשמיט המלות ביום השלישי וביום השביעי, וכאן איירי רק בתכונת ההזאה לבד.
, אצטריך, ס"ד אמינא שלישי למעוטי שני, שביעי למעוטי ששי, דקא ממעט בימי טהרה, אבל היכי דעבד בשלישי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא שפיר דמי – קמ"ל קטזר"ל דמפיש בימי טהרה שמרחיק והולך מיום מגע הטומאה, ועיין מענין דרשה זו ברמב"ם וכ"מ פי"א ה"ב מפרה ומש"כ בסמוך אות קי"ח.
.
(קדושין ס"ב א׳)
7וחטאו. מכאן לכלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה, מאי טעמא דאמר קרא וחטאו וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת הטמא (פ' כ"ב), כל היכי דקרינן ביה וחטאו קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא, וכל היכי דלא קרינן ביה וחטאו לא קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא קיזדבכלי חרס לא שייך חטוי דאין לו טהרה בטבילה דכתיב ביה תשברו (פ' שמיני), ועיין מענין דרשה זו לפנינו בפ' שמיני ולעיל פרשה נשא ד' ג', וכעת לא מצאתי איפה מצא רש"י דרשה זו.
.
(עירובין ק"ד ב׳ ברש"י)
8וחטאו ביום השביעי. מה ת"ל, אצטריך ס"ד אמינא הני מילי לקדשים אבל לתרומה בחד נמי סגי – קמ"ל קיחכונת השאלה מה ת"ל ביום השביעי דהא כבר מבואר ומובן זה שלאחר ההזאה ביום השביעי יטהר, וקמ"ל דגם לתרומה דעיקר הטהרה היא ביום השביעי, וקודם לכן אינו טהור לכל. –
ודע דביומא ח' א' פירש"י דמכאן אנו למדין שטבילה בזמנה מצוה, וכגון נדה שהגיע זמן טבילתה מצוה לה לטבול אע"פ שאין בעלה בעיר, וכדומה, ופירש שם, שלשון זה לא בא אלא ללמד שטבילה בזמנה [ביום השביעי] מצוה, יעו"ש. ובשבת קכ"א א' כתב דילפינן כן מפסוק דפ' תצא והיה לפנות ערב ירחץ במים, יעו"ש. ויתכן שבפירושו לשבת חזר בו מפירושו ביומא משום דכאן דרשינן מפורש בספרי בדרשה שבסמוך, אין לי אלא שביעי, שמיני תשיעי ועשירי מניין, ת"ל וחטאו ביום השביעי, עיי"ש, ואיך שהוא השמטנו מבפנים ענין דרשה זו, יען כי להלכה לא קיי"ל כאותן הדרשות, אלא דטבילה בזמנה אינה מצוה וכמבואר ביו"ד סי' קצ"ז ס"ב.
.
(קדושין ס"ב א')
9וכבס בגדיו וגו׳. אין לי אלא שביעי, שמיני תשיעי ועשירי מניין, ת"ל וחטאו ביום השביעי והדר וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב קיטכפי הנראה מכ"מ פי"א ה"ב מפרה מפרש דדרשה זו קאי על היתר ההזאה לאחר יום השביעי, אבל לפי"ז יסתרו דברי הספרי מפורש לסוגית הגמרא דקדושין שהבאנו למעלה דלאחר יום השביעי אין מועיל עוד ההזאה, ולכן נראה דקאי על כבוס בגדים ורחיצה במים, דהו"א דמיד אחר ההזאה מחויב לכבס ולרחוץ, קמ"ל דמדכתיב ענין זה לאחר יום השביעי בלא זמן מוגבל ש"מ שבאמת אין זמן מוגבל לזה יכול לכבס ולרחוץ גם בשמיני ותשיעי ועשירי.
[ספרי].
10ורחץ במים וגו׳. הרי שהיה מזה ונתזה הזאה על פיו לא הזה, דכתיב וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים קכבאור הענין, כי בזבחים צ"ג ב' קיי"ל דהזאה אין צריכה שיעור, ולכן אדם שנגע במת והזו עליו מאפר פרה כיון שנגע כל שהוא מהמים בכל מקום מעור בשרו של טמא עלתה לו ההזאה, ואפילו נפלה על ראש אצבעו או על ראש שפתו, אבל אם נגעה בלשונו אינו כלום, משום דכתיב וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ בעינן חטוי שיפול על מקום הראוי לרחיצה דהיינו טבילה, ולענין טבילה נחשב הלשון כטמון כמבואר לפנינו בפ' מצורע (ט"ו י"ג), וזה הוא טעם הדרשה כאן, הרי שהיה מזה ונתזה הזאה על פיו, כלומר על לשונו, לא הזה, לא קיים מצות הזאה, וכדפרשנו, ולא דמי לטומאה דנחשב הלשון כגלוי כמבואר לפנינו בפ' מצורע שם, יען כי שם העיקר אזלינן בתר נגיעה, כדכתיב שם וכל אשר יגע בו והוא נמי בר נגיעה הוא.
.
(קדושין כ"ה א׳)