1והיה הנערה וגו'. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, אליעזר עבד אברהם אע"פ ששאל שלא כהוגן השיבוהו כהוגן, והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך, יכול אפילו חגרת אפילו סומא – ונזדמנה לו רבקה טזומשמיענו בזה דאין סומכין על הנס וכשמתפללין על דבר צריך לבקש דבר ברור כהוגן, ובאמת מצינו ביפתח שנכשל בכזה שאמר אם נתן תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום והעליתיהו עולה – ויצאה לקראתו בתו היחידה (שופטים י״א:ל״א). וענין חובת התפלה בלשון וענין ברור מצינו בזוהר פ' וישלח (קס"ט א') בפסוק הצילני נא מיד אחי מיד עשו, מכאן דמאן דצלי צלותא בעי לפרשי מילי' כדקא יאות, מיד אחי, ואי תימא קריבין אוחרין סתם אחים מקרי – מיד עשו, יעו"ש, וע' מש"כ בס"פ בהעלתך בפסוק אל נא רפא נא לה. –
וע' בב"ק פ' א' מעשה באשה אחת שהי' בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא לישאנה אינה מחזירתו, וקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים, וכשבא הדבר לפני החכמים [לשאול דינה] אמרו, לא נתכונה זו אלא להגון לה, ע"כ. והנה לפי"ז קשה מאי שנא ענין זה דאליעזר ודיפתח למה לא נימא גם בהו שלא נתכונו אלא להגון, ולמה לא מצאו החכמים היתר זה ליפתח.
וי"ל דשאני באליעזר ויפתח דתלו הדבר בתנאי, אליעזר אמר זו שתאמר שתה וכו', ויפתח אמר מי שיצא מדלתי ביתי, הוי כמו קבעו סימן מובהק וציון מיוחד לאותו האיש, משא"כ האשה הנזכרת לא אמרה כל תנאי וסימן פרטי כ"א בדרך כלל, ודו"ק. .
(תענית ד' א')
2והיה הנערה וגו'. אמר רב, כל נחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו נחוש יזר"ל כל נחוש שאינו סומך עליו ממש לעשות מעשה על פיו כמו שעשה אליעזר עבד אברהם כמבואר בפרשה אין בזה משום איסור לא תנחשו. והתוס' הקשו איך עשה כן אליעזר למ"ד דבן נח מצווה על הכישוף, ותרצו דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי היא, ואע"פ דכתיב ויקח האיש נזם זהב ויתן ואח"כ ויאמר בת מי את – אין מוקדם ומאוחר בתורה, וכן משמע כשסיפר, דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את וגו', עכ"ל, והדוחק מבואר, ועיין בבאורי הגר"א ליו"ד סי' קע"ט ס"ק י"א, והרבה מפרשים עמלו בישוב כל ענין זה.
אבל מה שנראה ברור בכלל ענין זה, כי באמת אינו אסור רק נחוש כזה שמנחש על המקרה עצמו מבלי להזכיר שם ה' ומבלי בקש ממנו סיעתו לסבוב מקרה זה, משום דאז יש בזה ענין כשוף, כמ"ש בחולין ז' ב' למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, והיינו שמסירים כביכול את השגחת ה' ומאמתים מעשיהם הם, משא"כ אליעזר שאמר כאן ה' אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום וגו', והיה הנערה אשר תאמר וגו' אותה הוכחת לעבדך, הרי שעשה הכל בדרך אמונה ותפילה, שביקש מהקב"ה שיסבב לו סימן זה למען יהי' בטוח במעשיו, אין בזה אף ריח נחוש וכשוף ונדנוד איסור, ומותר לכל אדם לעשות כן לכתחלה. ומה שאמרו בגמרא כל נחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו נחוש – הכונה אם עשה סימן כזה בדרך נחוש מבלי הזכיר שם ה'. ועם באור זה יתיישב הכל, וגם יתיישב ע"פ דרך זה מה שהקשו התוס' בסמוך מיונתן בן שאול האיך ניחש – יען כי גם הוא זכר שם ה', כמבואר בקרא, ודו"ק. .
(חולין צ"ה ב')
3שתה וגם גמליך. מכאן דאע"פ שאסור לאדם לטעום קודם שיאכיל לבהמתו, הני מילי באכילה, אבל לשתיה האדם קודם, כדאשכחן ברבקה שאמרה שתה וגם גמליך אשקה יחאין הלשון מדויק כ"כ, דלשון זה כמו שהעתיק לא אמרה רבקה רק אליעזר, ועיין בפסוק י"ט. והנה ענין חיוב קדימת האכילה לבהמה יתבאר אי"ה לפנינו בפ' עקב בפסוק ונתתי עשב בשדך לבהמתך, וטעם הדבר שלשתיה האדם קודם לא נתבאר וצריך טעם.
ונראה ע"פ מ"ש התוס' בפסחים ק"ז ב' ובנזיר כ"ג א' דלפעמים אדם אוכל אף כשאינו רעב כל כך, יעו"ש, אבל לשתות אין אדם שותה אלא לצמאו וכפשטות לשון המשנה בברכות מ"ד א' השותה מים לצמאו [ועיי"ש בגמרא], ולא מצינו בשום מקום הלשון האוכל לרעבונו, ולפי"ז הנה בשתיה דמכיון שהוא צמא אינו מן הדין שיגרום לו צער הנפש לחכות עד אשר תשתה הבהמה, כי להנצל מצער בודאי האדם קודם, משא"כ באכילה דלפעמים אינו רעב כל כך, ובנקל יכול לחכות. אך לפי"ז יתחייב שאם האדם רעב ביותר לאכול ולכשימתין יצטער ביותר – הוא קודם לבהמה, וזה דין חדש, אם לא דנימא דלא פלוג רבנן, וצ"ע לדינא. ודע דהוא הדין שהי' אפשר להס"ח ומג"א להביא ראי' דלשתיה האדם קודם לבהמה מפרשה חקת (כ' ח') והשקית את העדה ואת בעירם, הרי דהקדים האנשים לבהמות. –
ודע דמה שאמרה רבקה וגם לגמליך אשאב (פ' י"ט) ולא אשקה כמו שאמר אליעזר, יש לכוין ע"פ מ"ש בכתובות ס"א ב' שאין אדם יכול לכוף את אשתו לתת מאכל לפני בהמתו זכר משום שאינו מגדר הצניעות, יעו"ש ברש"י, ולכן אמרה רבקה אשאב בלשון נקיה. [מג"א סי' קס"ז ס"ק י"ח בשם ס"ח].