[והגחש היה ערום. מאי ערמומיתי'], אמר, יודע אני שאמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות, הרי אני הולך ומרמה בהם את האדם ואשתו, והם אוכלים ונענשים ואני יורש את הארץ לעצמי אובמדרשים איתא שבא הנחש במרמה משני צדדים, שאמר ממה נפשך, אם ישמע אדם לעצת אשתו הרי הם נענשין וירש הוא את הארץ, ואם לא ישמע תהיה קטטה ביניהם ויגרשנה וישאנה הוא. ואפשר לומר דמדרש זה מתבאר מדברי הירושלמי כאן בסוגיא שמבאר אשר בעת שרימו יושבי גבעון את יהושע (יהושע ט׳:ג׳) חשבו ממ"נ, אם יהרגו ישראל אותם הרי עברו על השבועה שנשבעו להם שלא יהרגום, ואם יקיימום הרי עברו על מצות הקב"ה שאמר החרם תחרימם ולא תכרות להם ברית, ובין כך ובין כך הם נענשים ואנו יורשים את הארץ, ומסמיך כל זה על הלשון שביהושע שם, ויאמר איש ישראל אל החוי, וכי חוים היו [והלא אמוריים היו] אלא שעשו מעשה חוי [נחש מתרגמינן חויא], ומביא על זה הדרשא שהובאה לפנינו. והנה כמו שמבואר לפנינו אין המשל דומה לנמשל, שהרי הנחש חשב רק טענה אחת והחוים טענו טענת ממ"נ, לכן דרשו במדרש שגם הנחש טען טענת ממ"נ וכמבואר, ולפי"ז צ"ל דבירושלמי בא הענין בקצור. .
(ירושלמי קדושין פ"ד ה"א)
(ירושלמי קדושין פ"ד ה"א)