ולא תגעו בו. אמר חזקיה, מניין שכל המוסיף גורע, שנאמר אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו בהקב"ה לא הזהירה על הנגיעה והיא בעצמה הוסיפה, ומתוך כך נסתבב גרעון שדחף הנחש את חוה על האילן עד שנגעה בו, אמר לה, ראי שאין מיתה על הנגיעה וכך לא תמותי אף על האכילה. וע"ע לפנינו בפ' תרומה בפסוק אמתים וחצי ארכו דרשא מענין זה. –
וכבר הרגישו הרבה מפרשים בקושי הענין, שאם האשה הוסיפה מדעתה הצווי דנגיעה, הרי ידעה האמת שהקב"ה לא צוה על הנגיעה, וא"כ איך נתפתתה לדברי הנחש שאמר כשם שאין מיתה על הנגיעה כך אין מיתה אף על האכילה, אבל באמת הענין מבואר מאד באדר"נ פ"א שבעת שמסר אדה"ר לחוה צוויו של הקב"ה על מניעת האכילה עשה סייג לדבריו ואמר לה איסור גם על הנגיעה כדי שתהא סוגה בשימור מאכילה, וא"כ באמת חשבה חוה שהקב"ה צוה על הנגיעה, ולפי"ז מה שאמר כל המוסיף גורע לא קאי על חוה אלא על אדם. –
וטעם הסייג נגיעה שהוסיף אדה"ר מדעתו, לכאורה אינו מבואר מהיכי תיתא עלה על דעתו להוסיף סייג כזה, והלא סתם מאכלות אסורות אין אסורות בנגיעה. וי"ל ע"פ הסברא שכתבו הפוסקים בטעם הדבר שמותר ליגע באוכלין ביוה"כ ולא חיישינן שמא יבא לאכול, ואסור ליגע בחמץ בפסח שמא יבא לאכלו, והוא מפני שביוה"כ בדילי מכל מאכלים לא חיישינן שמא יבא לאכול, משא"כ בחמץ בפסח שזולת חמץ אוכלים הכל חיישינן שמא יבא לאכול גם את זה, ולכן אסרו גם בנגיעה [ע' או"ח סי' תרי"ב ס"ו ובמג"א], ולפי"ז מכיון שעץ הדעת עמד בתוך שאר האילנות שמכולן הותר לאכול כמש"כ מכל עץ הגן אכל תאכל, הרי דומה ענין חשש בזה כמו חמץ בפסח, לכן הי' דן לאסור גם בנגיעה, ודו"ק. –
אך לפי"ז קשה מ"ש כל המוסיף גורע, והלא כמבואר היתה ההוספה מצד הדין, ועל הוספה מן הדין אין שייך לומר שהוא גרעון וחסר, וצ"ל משום דיש לחלק זה מערך חמץ בפסח, יען כי החמץ הי' לו שעת הכושר להיתר, ולכן רגיל אדם בו, משא"כ בפרי העץ שנאסר בו אדם לא הי' לו מעולם שעת היתר והוי כנבלה דבדיל מיני', לכן אין חשש בנגיעה, וא"כ לא הוי לי' להוסיף איסור נגיעה, וא"כ היתה ההוספה לגרעון. וכסברא זו כתב הש"ך ביו"ד סי' פ"ט ס"ק ד' דאע"פ שאסור להעלות על השלחן שאוכל עליו בשר מאכלי חלב א"ל בשר נבלה מותר, משום דנבלה בדיל אדם מינה. .
(סנהדרין כ"ט א')
וכבר הרגישו הרבה מפרשים בקושי הענין, שאם האשה הוסיפה מדעתה הצווי דנגיעה, הרי ידעה האמת שהקב"ה לא צוה על הנגיעה, וא"כ איך נתפתתה לדברי הנחש שאמר כשם שאין מיתה על הנגיעה כך אין מיתה אף על האכילה, אבל באמת הענין מבואר מאד באדר"נ פ"א שבעת שמסר אדה"ר לחוה צוויו של הקב"ה על מניעת האכילה עשה סייג לדבריו ואמר לה איסור גם על הנגיעה כדי שתהא סוגה בשימור מאכילה, וא"כ באמת חשבה חוה שהקב"ה צוה על הנגיעה, ולפי"ז מה שאמר כל המוסיף גורע לא קאי על חוה אלא על אדם. –
וטעם הסייג נגיעה שהוסיף אדה"ר מדעתו, לכאורה אינו מבואר מהיכי תיתא עלה על דעתו להוסיף סייג כזה, והלא סתם מאכלות אסורות אין אסורות בנגיעה. וי"ל ע"פ הסברא שכתבו הפוסקים בטעם הדבר שמותר ליגע באוכלין ביוה"כ ולא חיישינן שמא יבא לאכול, ואסור ליגע בחמץ בפסח שמא יבא לאכלו, והוא מפני שביוה"כ בדילי מכל מאכלים לא חיישינן שמא יבא לאכול, משא"כ בחמץ בפסח שזולת חמץ אוכלים הכל חיישינן שמא יבא לאכול גם את זה, ולכן אסרו גם בנגיעה [ע' או"ח סי' תרי"ב ס"ו ובמג"א], ולפי"ז מכיון שעץ הדעת עמד בתוך שאר האילנות שמכולן הותר לאכול כמש"כ מכל עץ הגן אכל תאכל, הרי דומה ענין חשש בזה כמו חמץ בפסח, לכן הי' דן לאסור גם בנגיעה, ודו"ק. –
אך לפי"ז קשה מ"ש כל המוסיף גורע, והלא כמבואר היתה ההוספה מצד הדין, ועל הוספה מן הדין אין שייך לומר שהוא גרעון וחסר, וצ"ל משום דיש לחלק זה מערך חמץ בפסח, יען כי החמץ הי' לו שעת הכושר להיתר, ולכן רגיל אדם בו, משא"כ בפרי העץ שנאסר בו אדם לא הי' לו מעולם שעת היתר והוי כנבלה דבדיל מיני', לכן אין חשש בנגיעה, וא"כ לא הוי לי' להוסיף איסור נגיעה, וא"כ היתה ההוספה לגרעון. וכסברא זו כתב הש"ך ביו"ד סי' פ"ט ס"ק ד' דאע"פ שאסור להעלות על השלחן שאוכל עליו בשר מאכלי חלב א"ל בשר נבלה מותר, משום דנבלה בדיל אדם מינה. .
(סנהדרין כ"ט א')