1את אביו וגו'. רבי עקיבא אומר, אביו – זו אשת אביו, אמו – אמו ממש נאנראה באור הענין בכלל, דלא ניחא לי' לפרש הלשון על כן יעזב וגו' כמו שרגילין לפרש שילך מרשות אביו ואמו וידור אצל אשתו, משום דלשון עזיבה בעלמא מורה על פרוד והפרת ברית ויאוש גמור ששוכחין זכרונם וענינם, כמו ועזבני והפר את בריתי (פ' וילך), כי תעזב לארץ ביציה (איוב ל״ט:י״ד) והרבה כהנה, וכזה לא יתכן לפרש כאן, דאין סברא שלאחר שישא אדם אשה יתייאש מאבותיו וכמו יפר בריתו אתם, וא"כ הול"ל על כן ילך איש וכו', ולכן מפרש דלשון זה באישות איירי, וכפי שיתבאר.
ומפרש את אביו – זו אשת אביו, דאין לפרש אביו ממש במשכב זכור, דזה ילפינן איסור מיוחד מלשון ודבק ולא בזכר [בדרשא הבאה], אבל אשת אביו מצינו שהוציא הכתוב בלשון אביו סתם כמו ערות אביך היא (פ' אחרי), ולא יגלה כנף אביו (פ' תצא). ואע"פ דאשת אביו היא בכלל הדרשא שבסמוך ודבק באשתו ולא באשת חבירו, אך בא לרבות גם אשת אביו לאחר מיתת אביו שאינה עוד אשת איש. ואת אמו – אמו ממש, ואע"פ דהיא בכלל הדרשא ודבק באשתו ולא באשת חבירו, ואין לפרש לאחר מיתת אביו, דהא כבר אוקימנא כן באשת אביו כמש"כ, צ"ל דבא לרבות אמו מאנוסתו שאינה אשת אביו. .
(סנהדרין נ"ח א')
2ודבק באשתו. ודבק – ולא בזכר, באשתו – ולא באשת חבירו נבמן ודבק ממעט משכב זכר משום דמתוך שאין הנשכב נהנה אינו נדבק עמו, ומדכתיב באשתו ולא באשה ממעט אשת חבירו. (שם שם)
3ודבק באשתו. אמר רבא, בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור, דכתיב ודבק באשתו, באשתו ולא באשת חבירו, ודבק ולא שלא כדרכה נגדרשא מהופכת היא מרישא לסיפא, כלומר, דהא דאסר הכתוב אשת חבירו כדדרשינן באשתו ולא באשת חבירו הוא רק בדבק דהיינו כדרכה, אבל בלא ודבק אין דורשין באשתו ולא באשת חבירו. ואמנם זה הוא רק באשת בן נח, אבל אם בא על אשת ישראל חייב אפילו שלא כדרכה, ועיין בכ"מ פ"ט ה"ז ממלכים, וכן אין זה רק באשת חבירו, אבל באשתו פטור על שלא כדרכה, ואע"פ דכתיב ודבק ודרשינן ולא שלא כדרכה, אך כללא קיי"ל דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד אלילים אסור, ולישראל שרי שלא כדרכה, כדמשמע בנדרים כ' ב', בתי, התורה התירתך. (שם נ"ח ב')
4ודבק באשתו. תניא, בן נח שבא ביאה אסורה בהעראה חייב, שנאמר ודבק באשתו ולא באשת חבירו ודבק – דבק כל שהוא נדגם דרשא זו נדרשת מרישא לסיפא כדרשא הקודמת כמש"כ שם, ור"ל ולא באשת חבירו בדבק כל שהוא, ומבואר לפי"ז דעובד כוכבים קונה את אשתו בהעראה, דכמו דדרשינן דבק כל שהוא לאיסור כך נדרש גם להיתר לענין אשתו, ודבק באשתו – אפילו דבק כל שהוא. ובעיקר הדרש דהלשון דבק מורה על כל שהוא, נראה דס"ל כמ"ד בבבלי סנהדרין ס"ד א' דדריש הנצמדים לבעל פעור – כצמיד פתיל, כלומר חבור חזק ואמיץ, ואתם הדבקים בה', כשתי תמרות הדבוקות זו בזו, כלומר דבק קל. , ודכותה לא בזכר ולא בבהמה אפילו כל שהוא נהועיקר איסור זנות בבהמה וחיה מבואר בדרשא בסמוך. (ירושלמי. קדושין פ"א ה"א)
5והיו לבשר אחד. ואף בת נח שזנתה נהרגת, ואף על פי דכתיב על כן יעזב איש – איש ולא אשה, כתיב בתרי' והיו לבשר אחד – הדר ערבינהו קרא נור"ל שמצטרפת גם היא אל מצות עזיבת אב ואם והדבק באישה, וממילא לפי"ז היא מצווה על הזנות, דדרשינן גם בה באישה – ולא באחר. ובעיקר דרשא זו נסמך על הדרשא דלעיל דהלשון יעזב בענין אישות איירי ולא כמו שרגילין לפרש בעזיבת רשות, עיין מש"כ לעיל אות נ"א. .
(סנהדרין נ"ז ב')
6והיו לבשר אחד. מי שנעשין בשר אחד, יצאו בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד נזר"ל מי שמולידים זמ"ז ובהולד הנולד נעשה בשר האב והאם אחד, אבל בהמה וחיה אין מולידין מן האדם, ולכן אם זנה עם בהמה וחיה חייב מיתה, ולכאורה א"צ לדרשא זו, דהא כשכתבה התורה איסור זה בישראל (ס"פ אחרי) סיימה כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי וכו', הרי מבואר שגם לעובד כוכבים נאסרו תועבות אלו, וי"ל דאין ה"נ דמשם ידענו כי הוזהרו, וכאן באה האזהרה. .
(שם נ"ח א')