שנים כרובים. מאי כרובים, א"ר אבהו – כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא כגרומז למ"ש ביחזקאל י' פני האחד פני הכרוב, ובטעם הציור דמות תינוק פירש בס' עין אליהו ע"פ הילקוט בהושע י"א על הפסוק כי נער ישראל, אמר משה ליהושע, עם זה שאני אומר לך עדיין תינוקת הוא [כלומר אך זה היו לעם] אל תקפיד עמהם מה שהם עושים, שאף רבונם לא הקפיד עמהם, שנאמר כי נער ישראל, ולכן עשו דמות תינוק לרמוז על דבר זה, עכ"ל. ודברים אלו נוחים להאמר אבל לא יעלו יפה במקדש שלמה שאז לא היו ישראל במדרגת תינוק, כי כבר הורישו גוים ונחלו ארץ והיו תושבים ואזרחים ישנים. ולי נראה ע"פ מ"ש ביומא נ"ד א', בשעה שהיו ישראל עולין לרגל היו מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה והיו אומרים להם ראו חבתכם לפני המקום וכו', מבואר שעשו בהכרובים סימנים להורות ולהראות על החבה שמהקב"ה לישראל, ולכן עשאום בדמות תינוק שהטבע גורמת לחבבם ולסלסלם באהבה וחבה יתרה. –
ועיין ברבינו בחיי כאן שכתב דמה שכתוב ועשית שנים כרובים ולא שני כרובים הוא משום דלשון שני מורה על ההשתוות, וכן דרשינן שני שעירים, שני כבשים, שתי צפרים, ואם היה כתוב כאן שני כרובים היה במשמע שיהיו שוים במראה ובקומה, ובאמת קיי"ל שהיה כרוב אחד צורת זכר ואחד צורת נקבה, עכ"ל. וכ"כ בס' מנחה בלולה ובס' העמק דבר למרן דודי הנצי"ב ז"ל, והדברים מופלאים מאד, שהרי בסוגיא דיומא ס"ב ב', מקום שאמרו דשני מורה על ההשתוות, שם גופא אמרו דגם שנים מורה על ההשתוות כמו שני, וכמו שרצו לדרוש שם על כבשי תמיד דכתיב שנים ליום, ובאמת כך מורה הסברא דכלל אחד לשני ולשנים, דכיון דעיקר הטעם דשני מורה על ההשתוות הוא משום דכיון דקיי"ל מעוט רבים שנים לא היה צריך לכתוב כלל שני דממילא הוי ידעינן שאותו המספר הוי שני, ולמה כתב, כדי להורות על ההשתוות, ולפי"ז ממילא מבואר דהוא הדין שנים מורה על זה כיון דגם הוא מיותר.
ולבד זה איני יודע מי מלל לרבותינו דלהכרובים היה לאחד צורת זכר ולאחד צורת נקבה, דמה שלמדו זה מסוגיא דיומא נ"ד א' בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה [וענין מעורים סמכו באגדות על פסוק במ"א ז' בענין הכרובים כמער איש ולויות] אין זה מוכח כלל שהיה להם צורת זכר ונקבה אלא שהיו מעורים זב"ז באהבה וחבה כמו זכר ונקבה, ודמות צורתם באמת היו שניהם צורת זכר, ולפי"ז נכון מאד מה דכתיב שנים להורות על ההשתוות, וזולת האגדה דיומא זאת לא מצאתי כל מקור לזו הדמות שתארו, וצע"ג. .
(חגיגה י"ג ב׳)
ועיין ברבינו בחיי כאן שכתב דמה שכתוב ועשית שנים כרובים ולא שני כרובים הוא משום דלשון שני מורה על ההשתוות, וכן דרשינן שני שעירים, שני כבשים, שתי צפרים, ואם היה כתוב כאן שני כרובים היה במשמע שיהיו שוים במראה ובקומה, ובאמת קיי"ל שהיה כרוב אחד צורת זכר ואחד צורת נקבה, עכ"ל. וכ"כ בס' מנחה בלולה ובס' העמק דבר למרן דודי הנצי"ב ז"ל, והדברים מופלאים מאד, שהרי בסוגיא דיומא ס"ב ב', מקום שאמרו דשני מורה על ההשתוות, שם גופא אמרו דגם שנים מורה על ההשתוות כמו שני, וכמו שרצו לדרוש שם על כבשי תמיד דכתיב שנים ליום, ובאמת כך מורה הסברא דכלל אחד לשני ולשנים, דכיון דעיקר הטעם דשני מורה על ההשתוות הוא משום דכיון דקיי"ל מעוט רבים שנים לא היה צריך לכתוב כלל שני דממילא הוי ידעינן שאותו המספר הוי שני, ולמה כתב, כדי להורות על ההשתוות, ולפי"ז ממילא מבואר דהוא הדין שנים מורה על זה כיון דגם הוא מיותר.
ולבד זה איני יודע מי מלל לרבותינו דלהכרובים היה לאחד צורת זכר ולאחד צורת נקבה, דמה שלמדו זה מסוגיא דיומא נ"ד א' בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה [וענין מעורים סמכו באגדות על פסוק במ"א ז' בענין הכרובים כמער איש ולויות] אין זה מוכח כלל שהיה להם צורת זכר ונקבה אלא שהיו מעורים זב"ז באהבה וחבה כמו זכר ונקבה, ודמות צורתם באמת היו שניהם צורת זכר, ולפי"ז נכון מאד מה דכתיב שנים להורות על ההשתוות, וזולת האגדה דיומא זאת לא מצאתי כל מקור לזו הדמות שתארו, וצע"ג. .
(חגיגה י"ג ב׳)