1אלמנה וגרושה. תניא, מניין לעובד כוכבים ועבד הבא על הכהנת ועל הלויה ועל הישראלית שפסלוה, ת"ל ובת איש כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו', מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, יצאו עובד כוכבים ועבד שאין להם אלמנות וגירושין בה עגנסמך על הדרשה שבפסוק הקודם כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה מן התרומה, ומבואר שם דמדאפקיה רחמנא בלשון הויה, כי תהיה, דרשינן מי שיש לו הויה שקדושין תופסין בהם, והם חייבי לאוין כגון ממזר חלל ונתין וממזר, אבל עובד כוכבים ועבד כיון דאין קדושין תופסין בהם כדכתיב לא תתחתן בם, ועבד אין לו חייס, והו"א דאם באו על הכהנת וכו' לא פסלוה מלאכול בתרומה, וז"ש מנין לעובד כוכבים וכו', דאין לומר דבאמת לא פסלוה, משום דאין סברא לומר כן, דהשתא חייבי לאוין פוסלין עובד כוכבים ועבד מבעי.
וטעם הדרשה מי שיש לו אלמנות וגירושין בה וכו', ר"ל מי שיש לו דיני אלמנות וגירושין הוא דכי אין לה זרע ממנו ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל דלא פסלה בביאתו, יצא נכרי ועבד שאין לו אלמנות וגירושין לא תפסו בה קדושין וכשמת אין שם אלמנות עליה אינה שבה אל בית אביה, וע"ע מש"כ השייך לדרשה זו בפסוק הקודם אות ס"ו.
.
(שם שם)
2וזרע אין לה. ת"ר, וזרע אין לה, אין לי אלא זרעה, זרע זרעה מניין, ת"ל וזרע אין לה מכל מקום עדמדייק מדלא כתיב ובנים אין לה, דבזה חלוק שם זרע משם בנים, דשם זרע כולל השתלשלות הרבה דורות משא"כ שם בנים, וכמ"ש בסנהדרין ס"ד ב' עה"פ לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש אין לי אלא בנו ובתו, בן בנו ובן בתו מניין, ת"ל כי מזרעו נתן למולך.
והנה בגמרא כאן דחו דרשא זו ואמרו דזרע זרעה א"צ קרא דסברא הוא דבני בנים הרי הם כבנים, ועיקר הדרשא בא לזרע פסול [בדרשא הבאה] ובכ"ז העתקנוה מפני כי כפי הנראה מפשטות לשון הגמרא הוי זה מ"ש א"צ קרא דחויא בעלמא, ובאמת דרוש ללמוד זה מפסוק זה כס"ד דגמרא, וגם מצינו בגמרא דשאלו מנא הא מילתא דאמור רבנן בני בנים הרי הם כבנים [ע' יבמות ס"ב ב' וברש"י שם] אלמא דאין הסברא פשוטה כל כך, וכ"מ מלשון הרמב"ם בפ"ו הי"ב מתרומות שכתב בענין זה אפילו זרע זרעה עד סוף העולם שנאמר וזרע אין לה, עכ"ל, הרי דס"ל דאליבא דאמת קיימא דרשא זו אדין זה.
.
(יבמות ע' א')
3וזרע אין לה. אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מניין, ת"ל וזרע אין לה – עיין עליה עהר"ל מניין דאפילו אם יש לה רק זרע זרעה פסול מכהן אוכלת בגינו תרומה, כגון בת ישראל שניסת לכהן וילדה ממנו בת ובא על הבת מי שהוא ערוה עליה והוליד ממנה בן או שנשאת לממזר והוליד ממנה בן ומתה הבת והרי הממזר קיים, והוא הדין שהממזר פוסל ג"כ כגון בת כהן לישראל ובאופן הנזכר.
והנה מבארי הלשון האריכו לפרש כונת הגמרא בדרשא זו – עיין עליה, ולי נראה לבאר עפ"י הנהוג בכונת לשונות בני האדם, כי כשאומרים למשל ראובן הוא חכם, אין מכונין בלשון זה להוציא כי שמעון ולוי וכו' אינם חכמים, אלא רק תואר לראובן שהוא חכם, משא"כ כשאומרים חכם – הוא ראובן, אז מכונין להוציא שזולת ראובן אין חכם, ולפי"ז בערך הדמיון לכאן אם הי' אומר הכתוב ואין לה זרע הי' אפשר לומר שבא לכוין רק זרע כשר, כנהוג, משא"כ כשאומר וזרע – אין לה, משמע שבא להוציא כל מין זרע שהוא, ואפילו זרע פסול.
ועל פי דרך זה אפשר לבאר דרשת הירושלמי בסוטה (פ"ו ה"ב) ועד אין בה, אין לי אלא עד כשר, מניין אפילו עבד אפילו שפחה ת"ל ועד אין בה, וזה ג"כ טעם הדיוק מדלא כתיב ואין בה עד, וכן מ"ש בבבלי סוטה ו' א' ועד אין בה אפילו אם יש עד במדינת הים ג"כ אינה שותה, יעו"ש.
.
(שם שם)
4וזרע אין לה. אמר ליה רב יהודה מדסקרתא לרבא, ונעשה מתים כחיים לענין תרומה מק"ו, ומה במקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוטרה מן היבום עשה מתים כחיים, מקום שעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוסלה מן התרומה אינו דין שנעשה מתים כחיים, ת"ל וזרע אין לה והרי אין לה עונסמך על הדין המבואר בסמוך דבת כהן הנשאת לישראל ומת ולה הימנו בן ומת חוזרת לאכול בתרומת בית אביה, ועל זה פריך למה לא יהיה הדין שאעפ"י שמת הולד תהיה אסורה לאכול בתרומה כמו אם הוא בחיים, מק"ו מיבמה, דאעפ"י שיש לה ולד מבעל ראשון אך מכיון שאין לה ולד מזה המת זקוקה ליבום, ואעפ"י כן אם בשעת מיתת בעלה הי' לה בן ממנו ואח"כ מת פטורה מיבום, כיון דבשעת מיתת בעלה הי' חי, א"כ כש"כ במקום דאעפ"י שאם נשאת לכהן אחר ומת בכ"ז הולד מן בעלה הישראל פוסלה, אינו דין שאם מת הולד מישראל ג"כ לא תאכל בתרומה, ת"ל וזרע אין לה, והרי אין לה, כלומר גזה"כ הוא דאזלינן בתר המצב שהוא.
והנה אע"פ דגבי יבום כתיב ג"כ ובן אין לו בכ"ז אם מת הולד אח"כ אינה חוזרת לזקוקת יבום, מפרש בגמ' שאני התם, דאם תאמר שבכהאי גוגא חוזרת לזקיקתה, הרי היא מתגנה על בעלה, וגם לא יאבו לקחתה כלל דלמא תזקק עוד לחליצה, ובתורה כתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
.
(שם פ"ז ב')
5וזרע אין לה. תינוק בן יום אחד פוסל מן התרומה, מאי טעמא, וזרע אין לה אמר רחמנא והא אית לה עזאינו איירי כאן בבת כהן אלמנת ישראל שיש לה תינוק מישראל דפשיטא הוא, אחרי דגם מעוברת פסולה כמבואר בסמוך מכש"כ ילוד, אלא איירי בכהן שהיו לו שתי נשים, אחת גרושה שעבר ונשאה כשהיא גרושה ואחת שאינה גרושה, ויש לו בנים משאינה גרושה, ונתבאר לעיל פ' י"א דעבדים שנפלו להם בירושה אוכלין בתרומה בשבילן, אבל אם יש לו בן יום אחד מן הגרושה שהוא חלל יש לו חלק בעבדים ופוסל את כולן מן התרומה, משום דאין ברירה לדעת מי מהם מגיע לחלקו, וזה דוקא בילוד, אבל בעובר כהאי גונא אוכלין דאין זכיה לעובר, ועיין לעיל בפ' י"א.
.
(נדה מ"ד א')
6ושבה אל בית אביה. בת כהן הנשאת לישראל ומת, ולה הימנו בן ומת, חוזרת לבית אביה ועל זה נאמר ושבה אל בית אביה כנעוריה עחואע"פ שהיה לה הימנו בן, ועיין משכ"ל אות ע"ו.
.
(יבמות פ"ז א')
7אל בית אביה כנעוריה. ת"ר, ושבה אל בית אביה – פרט לשומרת יבם עטבת כהן הזקוקה ליבם ישראל אסורה דהרי אגידא ביה, וכהאי גונא מבואר לעיל בפסוק י"א בענין בת ישראל הזקוקה ליבם כהן, יעוי"ש.
, כנעוריה – פרט למעוברת פכגון בת כהן המעוברת מישראל שמת אינה חוזרת לתרומת בית אביה, דכך משמע הלשון כנעוריה בזמן שהיא ריקנית כעין ימי נעוריה, ועיין לעיל פ' י"א בדרשה ויליד ביתו, דכנגד זה בת ישראל המעוברת מכהן שמת אינה אוכלת בתרומה בשביל העובר, משום דקי"ל ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל.
והנה אע"פ דאחרי שממעט עובר, שוב לא איצטריך לכאורה המיעוט וזרע אין לה, דממילא משמע, אך הו"א דמעוברת גרוע יותר שהולד במעיה, וכנגד זה אי הוי כתב רק וזרע אין לה הו"א שאני זרע דמעיקרא חד גופא והשתא תרי גופי, אבל במעוברת דמעיקרא חד גופא והשתא חד גופא אימא תאכל, צריכי שניהם.
.
(שם שם)
8מלחם אביה תאכל. ת"ר, כשהיא חוזרת חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק, מאי טעמא, מלחם ולא כל לחם, פרט לחזה ושוק פאנתבאר לעיל בפסוק הקודם בדרשה בתרומת הקדשים. יעוי"ש.
.
(שם שם)
9וכל זר. תניא, מניין לבת כהן שנשאת לישראל ואח"כ אכלה בתרומה, וכן כהן שאכל תרומת חבירו שאין חייבין בחומש ת"ל וכל זר לא יאכל בו ואיש כי יאכל קודש ויסף חמשיתו. פרט לאלו שאין זרים לה פבדין זה הובא [שלא בסמיכות דרשה זו] במשנה ב' פ"ז דתרומות ובכריתות ז' א'. וטעם הדבר משום דאף דעתה זרה היא, אבל לא נקראת זרה עד שתהא זרה מתחלתה ועד סופה, וזו הואיל והיתה ראויה לאכול בתרומה לא נקראת זרה לענין תשלום חומש.
.
(תו"כ)