מידת סדום
קריאה במקור
קראתי בכל לב · וירא · פרק 5
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
מידת סדום היא כינוי גנאי להנהגות שיש בהם צרות עין ורשעות. "האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מידה בינונית; ויש אומרים זו מידת סדום" (משנה, אבות פ"ה מ"י). סדום מצטיירת כאן כהיפוכה של נדיבות. אנשי סדום מאופיינים בשמירה קפדנית על בעלותם על רכושם, גם אם אינם שולחים ידם בגזל. מכאן גם להלכה ש"כופין על מידת סדום", כלומר שבמצבים שהבעלים אינו משתמש ברכושו וגם לא ייפגע משימוש של אחרים בו, אזי כופים אותו לאפשר את השימוש הזה לאחרים, ולא לנהוג כסדומיים, מפני ש"זה נהנה וזה לא חסר".
אולם הגמרא, בעזרת רצף של מדרשים, מתארת את הבעיה של סדום לא מן הזווית המעשית־חברתית אלא מן הזווית הרוחנית־מוסרית:
ארבע דייני היו בסדום: שקראי, ושקרוראי, זייפי, ומצלי דינא (סנהדרין קט ע"א).
לכאורה, בשורה מצויינת: בסדום יש דיינים! ישנה בה מערכת משפטית — סממן של חברה יציבה ומסודרת. אך תיכף ומיד השמחה מתפוגגת כי שמות הדיינים חושפים את מהותם ואת היותם שקרנים, רמאים וזייפנים. דייני סדום הם האנטיתיזה המושלמת לתיאור הדיינים בתורה כאנשי אמת שונאי בצע ויראי א־לוהים. את מעלליהם של ארבעת הדיינים הללו מתארת הסוגיה בארבעה פרוטוקולים הנחשפים לעינינו:
הדיון הראשון עוסק באשת איש שנפגעה מגבר זר, פגיעה שגרמה לה להפיל את עוברה. הבעל הוא התובע מהגבר הפוגע פיצוי (=דמחי ליה לאיתתא דחבריה ומפלא ליה).
פסק הדין של הדיינים במקרה הזה הוא — תן את אשתך לפוגע והוא יעבר אותה עבורך (= אמרי ליה: יהבה ניהליה דניעברה ניהליך). ההליך השיפוטי בסדום הוא הליך שאין בו מענה לנרמס ולחלש. להפך, הוא בא לחזק את החזקים, ולהטות את המשפט לצד האלים והאכזר. באותו אופן, של "רצחת וגם ירשת",
ניתן גם פסק הדין השני שמתייחס למי שתובע את חבירו על כך שתלש את אוזן חמורו (=דפסיק ליה לאודנא דחמרא דחבריה). פסק הדין למקרה הזה הוא: תן לו את החמור עד שאוזנו תצמח (=אמרו ליה: הבה ניהליה עד דקדחא). ושוב — הפושע הוא הזוכה בכל הקופה.
המשפט השלישי עוסק במי שפצע את חברו. דינו לפי הלכות סדום הוא לקבל שכר עבור הפגיעה, שכן הקזת דם היא אינטרס בריאותי של הנפגע, והוא לא יזכה בה מן ההפקר:
דפדע ליה לחבריה,
אמרי ליה: הב ליה אגרא, דשקל לך דמא.
אמרי ליה: הב ליה אגרא, דשקל לך דמא.
בשלב הזה, מתעצמת התחושה שאין מדובר רק בהטיית משפט ובהדרת החלשים. סדרת המשפטים הללו איננה רק עיוות מוסרי. פסק הדין האחרון מלמד שיש בחוקי סדום ניסיון ליצירת מערכת משפטית עקומה, המסתמכת על לוגיקה מהופכת של אנטי צדק ואנטי־משפט. לחדש צורת מחשבה שההיגיון שלה הוא אי־גיון.
בהמשך רצף האגדות מסופר שהחוק בסדום קבע שבעליו של שור אחד, יצטרך לשמור על השוורים שבעיר למשך יום אחד. אולם, מי שאין לו שור כלל, יצטרך לשמור יומיים על כלל השוורים כולם. יתום בן אלמנה (כל יתום כידוע הוא בנה של אלמנה או אלמן, אך נראה שהגמרא רצתה להעצים את מסכנותו של אותו יתום), נתבקש לרעות את השוורים יומיים, שכן לא היה לו שור. אותו יתום לקח את השוורים ושחטם. הציג את השוורים המתים לפני בני העיר וקבע: מי שהיה לו שור אחד ייקח עור של שור אחד. מי שלא היה לו שור, יקח עור של שני שוורים. כששאלו אותו "מאי האי?", הוא השיב בתמימות מעושה שכדין השמירה — כן דין שאריות השוורים.
בהמשך הסוגיה יסופר גם על אליעזר עבד אברהם שנקלע לסדום ויידרש (ונדרש?) לשלם לאדם שפצע אותו, כדין המקובל. אליעזר בתגובה יפצע את השופט וידרוש מן השופט לשלם את שכר פציעתו ישירות למי שפגע בו. כדי לשרוד בסדום יש לקבל את המהלך הלוגי העקום שהם מציעים ולפעול לפיו. סדום אינה מאפשרת לאנשים להיות ישרים ואינה סובלת ישרי מחשבה.
המשפט האחרון מדבר על גביית אגרה:
דעבר במברא יהיב ארבעה זוזי,
דעבר במיא — יהיב תמני זוזי.
דעבר במיא — יהיב תמני זוזי.
הדין בסדום הוא שמי שמשתמש במעבר המסודר (אונייה או גשר) ישלם ארבעה זוזים דמי שימוש ואגרת מעבר. אולם, מי שלא השתמש במעברים המוסדרים ועבר במים עצמם ישלם שמונה זוזים. זהו כמובן חוק עם היגיון סדומי־קלסי: אומנם, במבט ראשון הוא נראה כחוק שאינו מחזק חזקים ואינו מפלה בהכרח. אף במדינות מתוקנות ניתן לזהות לפרקים מיסוי שמוטל על הכנסות מאפיקים שונים. התקדים המתואר בהמשך האגדה מבאר מה הבעיה בחוק הזה:
זימנא חדא אתא ההוא כובס, איקלע להתם,
אמרו ליה: הב ארבע זוזי.
אמר להו: אנא במיא עברי.
אמרו ליה: אם כן הב תמניא, דעברת במיא.
תרגום:
פעם אחת נקלע לשם אותו כובס,
אמרו לו — תן ארבעה זוזים
אמר להם: אני עובר במים
אמרו לו: אם כן, תן שמונה שהרי עברת במים.
אמרו ליה: הב ארבע זוזי.
אמר להו: אנא במיא עברי.
אמרו ליה: אם כן הב תמניא, דעברת במיא.
תרגום:
פעם אחת נקלע לשם אותו כובס,
אמרו לו — תן ארבעה זוזים
אמר להם: אני עובר במים
אמרו לו: אם כן, תן שמונה שהרי עברת במים.
משהבהיר הכובס שלא השתמש במתקנים הסדומיים — גילה שהמחיר על אי־השימוש גבוה פי שניים. המקרה מעניין משום שהוא חושף מיהם הנפגעים העיקריים מחוקי סדום: האורחים, הנקלעים, התמימים ובעלי ההיגיון הבריא. חוסר היכולת לנחש את החוק ולעקוב אחרי הלך המחשבה הסדומי גורם לכל זר להפוך להיות מפר חוק או לפחות בעל חוב גדול. אם המוסכמות האוניברסליות אינן פועלות, אזי ברור שסדום "הפוכה".
בעיית הכנסת האורחים של סדום, ואפס גילויי נדיבות של אזרחיה, הם אפיק אפשרי בלבד של שימוש בכללים עקומים. שהרי כפי שהראה אותו יתום בן אלמנה — את אותו היגיון מעוות ניתן לנצל גם כדי להיטיב עם החלשים והנזקקים. משמע רשעותה של סדום היא בהשקפת העולם והתרבות שהיו קיימים בה גם בלא החוק. אולי זוהי משמעות הביטוי "רעים וחטאים לה' מאוד". קודם כל רעים, ואז גם חטאים.
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Koren Edition 2022
- רישיון המהדורה
- CC-BY-NC
- ייחוס ומקור המהדורה
- http://www.sefaria.org/texts
- הערות המהדורה
- שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 326 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: 244a68fa6839e592ef614282c5dfae2701f22231d6697ef75982b04e5cc0ef9f