קריאה במקור

קראתי בכל לב · וירא · פרק 4

נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
1
"הנני נתתי" — על מתנות ושאינן מתנות
2
לאחר שנוכח ששרה אשת איש ולא פנויה כפי שסבר בתחילה אבימלך משחרר את שרה ואת אברהם לדרכם. אך הוא אינו מסתפק בכך. התורה מציינת כי הוא מעניק לבני הזוג שזכו להתאחד שוב — מתנות.
3
וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב... וּלְשָׂרָה אָמַר: הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ (בראשית כ, טו–טז).
4
נתינת הכסף לאברהם מלווה בהודעה לשרה, הודעה הנאמרת בטרוניה, תוך הזכרת מקור התקלה: "לְאָחִיךְ" (ראו: תולדות יצחק, לר' יצחק בן ר' יוסף קארו, תלמיד הר"י קנפנטון). נראה שאבימלך רומז כאן שהמתנות שהוא נותן יש בהן מצד אחד ממד של פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה, פיצוי שנתינתו היא חובה גמורה מצד הדין. אך יש בהן גם מימד של נתינה ונדיבות לב שכן אברהם ושרה הם שהחטיאו את אבימלך באומרם "אֲחֹתִי הִוא". שמא, רומז אבימלך, הייתה פה תחבולה כשניסו השניים בעורמה לגרום לו לחוש בצורך לפצותם. בכך, הוא מציג אותם כזוג נוכלים שבאו לרשת את כספו שלא בדין והכסף שהוא מעביר הוא מתנה ולא חוב.
5
הדיון הקצר הזה מעורר את המחשבה באשר להגדרת המושג מתנה. המושג הזה נדון גם בהלכה. כמה הלכות נתייחדו לקניין מסוג זה. הלכה פסוקה היא ש"זכין לאדם שלא בפניו" ועל כן, אדם זוכה במתנה שהקנו לו גם אם אינו יודע על הנתינה. שכן, ברור לכל שהוא רוצה בה. הרצון הזה די בו כחלופה לקיומה המפורש של "דעת הקונה" והבעת הרצון לקבל. דא עקא, חז"ל הבינו שלא תמיד ברור לשני הצדדים שהחפץ המועבר הוא מתנה. ושמא גם לא ברור שזו זכות לקבלה.
6
בסוגיה במסכת שבת (י ע"ב) ישנה מחלוקת אם "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו". מי שסובר שהנותן חייב להודיע למקבל על המתנה, תומך את דעתו בשני מקורות: האחד הוא הפסוק "לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" — הנה, בפסוק הזה ה' מודיע לבני ישראל שהוא נותן להם את קדושתם ונוסך בהם סגולה מיוחדת. ה' אינו מסתפק בנתינה אלא גם מודיע על הנתינה.
7
המקור הנוסף הוא מן האגדה. שם מסופר שהקב"ה אומר למשה "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני נותן אותה לישראל — לך והודיעם" (שם). מן האגדה עולה שמשה צריך ליידע את עם ישראל על המתנה שנתן להם — השבת.
8
השיטה החולקת סוברת שאין צריך להודיע ומתבססת על משה שקרן עור פניו והוא לא ידע על כך וגם לא טרחו להודיעו. אולם הגמרא מבארת שהסיבה לכך שהקב"ה חרג ממנהגו ולא הודיע למשה על המתנה שקיבל היא שממילא דבר המתנה עתיד להתגלות למשה. מכאן שחובת ההודעה קיימת רק כשהמקבל אינו יודע על המתנה ועל קיומה וגם לא יכיר בה בדיעבד (שם).
9
המקרים שבהם אנשים אינם יודעים על קבלתה של מתנה הם מגוונים. כבר בסוגיה יש שתי דוגמאות למקרים כאלה כפי שהראינו. הדוגמה האחת עוסקת במקרה שבו המתנה היא ערטילאית ורוחנית ואינה נקלטת בחושים — קדושת עם ישראל. משום כך, נדרשת הודעה.
10
הדוגמה השנייה היא של השבת. אומנם, דבר קיומה של השבת גלוי לכול, אך כידוע חובת השביתה בשבת אינה נתפסת תמיד כמתנה, יש מי שעבורו האיסורים המרובים וחובת המנוחה הם חוויה כובלת. על כן, צריך להודיע למקבל שיש כאן מתנה. שמי שידע לנצלה, להפנים את ערכה של המנוחה ואת היכולת לשכוח מהוויות העולם הזה יזכה בה.
11
ניתן להוסיף דוגמאות למקרים שבהם יש להודיע על המתנה, מפני שאין זה מובהק שמדובר במתנה. אדם הנותן מכספו לנזקקים עושה זאת בגדר מצוות צדקה, כחובה הלכתית. עדיין מדובר במתנה. מקומות עבודה מעניקים מתנות לעובדים על פי החוק והנוהג, העובדים אף משלמים על כך מס, אז מדוע היא נחשבת למתנה? הטשטוש שבין חובת הנתינה למתנה מקבל גם ביטויים מגוחכים לעיתים. באחד מאתרי החדשות ברשת סופר על זוג שנישא ושלח לאורחיו מכתב בזו הלשון:
12
לד"ר נ' וד"ר מ',
מבקשים להודות לכם מקרב לב על השתתפותכם בחתונתנו ועל השי הנדיב שהענקתם לנו. רציתי שתדעו שמנת הגורמה שאכלתם עלתה לנו 350 שקל למנה (700 לשניכם), כך שלמעשה שילמנו על השתתפותכם באירוע 400 שקל...
לא יעלה על הדעת שאורח באירוע לא יישא לפחות בעלות מנתו ויצפה שהזוג הצעיר והמסכן יממן את ארוחת הגורמה שהוא אכל!!! זו פשוט שערוריה (פורסם באתר ynet, 80/7/13).
13
תחושת בני הזוג שחובתם של האורחים באירוע לשלם עבור השתתפותם בו ולשאת בהוצאות מבהירה עד כמה התרופף מושג המתנה והפך בתודעה הרווחת לחובה. לעיתים לא רק המקבל אינו מודע לכך שמה שהוא מקבל הוא מתנה. לעיתים גם הנותן אינו יודע שהוא נותן. עובד המשקיע אינסוף זמן בעבודה ואינו מקבל על כך גמול, חש כי הוא עושה את עבודתו, אף שלמעשה הוא תורם מזמנו החופשי והפנוי לטובת המעביד.
14
הנה כי כן, הוויכוח אם הדבר שניתן הוא מתנה או שמא הוא חובה הוא דיון עתיק יומין ששורשיו גם בסיפור שרה ואבימלך. תשומת הלב של חז"ל לשאלה הזו והחובה לכנות את הדברים בשמם מחייבת בסופו של דבר את הצדדים להסתכל ברובד העמוק של המתרחש ביניהם. לעיתים מתברר שההבדל בין מתנה לחובה אין מקורה בשאלה אם ניתנה תמורה מן המקבל, אלא בתחושות הצדדים. יש מי שחש כשהוא מקבל מתנה שהוא מעניק במתנה לאחר את הזכות לתת לו כי מי בכלל רוצה לחוש חייב. יש מי שחש שהוא מעניק משלו כי נכפה לסיטואציה ויש מי שאינו מודע לכך שהוא מקבל מפני שנדמה לו שהוא מקבל את המתת בדין. אל מול כל אלו נדמה שצריך להזכיר ולהיזכר שיש נתינה שנובעת מרוחב לב, ויש קבלה פשוטה — שיש בה הכרת הטוב. שהענין המקורי הוא נתינה וקבלה כדרך להבעת אהבה, וידידות.
על הנוסח והמהדורה
מהדורה
Koren Edition 2022
רישיון המהדורה
CC-BY-NC
ייחוס ומקור המהדורה
http://www.sefaria.org/texts
הערות המהדורה
שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.

הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.

במהדורה זו חסרים 326 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.

הספר בספריא · תנאי הרישיון · קובץ המהדורה במאגר

SHA-256: 244a68fa6839e592ef614282c5dfae2701f22231d6697ef75982b04e5cc0ef9f