משכיל לדוד · ויקרא · פרק 10 · פסוק 9

יין ושכר דרך שכרותו. לאפוקי מזוג ואף על גב דר׳ יהודה בת״כ ואיתא נמי בגמרא דפ״ק דנזיר דדריש לשכר לשאר דברים המשכרין כגון דבלה קעולות וכדמתרגם נמי אונקלוס חמר ומרוי והכי משמע פשטיה דקרא וכתיב בוי״ו ושכר דמשמע דמלתא אחריתי היא. מ״מ אפשר שרבינו בחר לו טפי באידך פי׳ דר״א משום דקרא ביחזקאל לא כתיב אלא ויין לא ישתו כל כהן ואם שכר הוא דבר אחר אמאי שתיק מיניה התם. א״נ נראה דהכרחו של רש״י דאם איתא דשכר קאי על דברים המשכרים הא איכא בהו מידי דלאכילה כגון דבלה קעילית ואמאי לא כתיב אלא אל תשת הא לא אשכחן אלא דשתייה בכלל אכילה אבל לא אכילה בכלל שתיה הילכך אינו מתיישב לפי פשוטו לכך בחר יותר לפ׳ כשיטת ר״א דשכר אתא לפרושי ואע״ג דכתיב בוי״ו מצינו פעמים וי״ו יתירא. וגם לא נטה רבינו לפרש כשיטת ת״ק דדריש יין בכל שהוא ואפילו מגיתו לומר שמוזהר עליו אבל אינו במיתה ושכר ליין ישן המשכר וכשיעור רביעית לענין חיוב מיתה ובדרך זה ג״כ ביאר רבינו גבי נזיר מיין ושכר כתרגומו מחמר חדת ועתיק. אולם גם בזה לא בחר רבינו כאן שאינו קרוב לפשט המקרא דכי כתיב׳ מיתה בתר הכי ולא תמותו פשטיה דקרא משמע דקאי על כל הנז׳ יין ושכר הילכך ניחא ליה טפי שיטתיה דר״א:

בבואכם וכו׳ אין לי וכו׳. אפשר דהרגשו של רש״י דרמו קראי אהדדי דהכא כתיב בבאכם אל אהל מועד וביחזקאל כתיב ויין לא ישתו וכו׳ בבאם אל החצר הפנימית ומשני דל״ק דאע״ג דהכא לא כתיב אלא ביאת אהל מועד מ״מ מג״ש דקדוש ידים ורגלים ילפי׳ לה״ה הגשה למזבח דהיינו בחצר הפנימית: