משכיל לדוד · ויקרא · פרק 10 · פסוק 6

אל תפרעו וכו׳ מכאן וכו׳. היינו כדפירש״י בפ׳ ואלו מגלחין דמדאצטריך קרא למשרי לבני אהרן מכלל דאחרים אסורין. והק׳ הרא״ם ז״ל דכיון דלמשרי להו הוא דאתא שאינם חייבין לפרוע מאי ולא תמותו דכתיב בתריה ופירש״י הא אם תעשו תמותו והא אין כאן אזהרה אלא היתרא למשרי שלא יהו חייבין כשאר אבלים דעלמא וליכא למימר דקרא דאל תפרעו אתא לשרויי וקרא דולא תמותו לאזהורי דמנ״ל לפרושו הכי דילמא כוליה אתא לאזהורי וא״כ מנ״ל למילף מהכא דאבל דעלמא חייב לפרוע והניח בצ״ע. ולעד״נ שיש ליישב זה לדעת הרמב״ם זכרונו לברכה שכתב בפ״ק מה׳ ביאת המקדש דכשם שאין הכהנים מוזהרין על היין אלא בשעת ביאה למקדש כך אין אסורין לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש. ומעתה איכא למידק אמאי לא כתיב הכא קרא ראשיכם אל תפרעו וכו׳ בבואכם אל אהל מועד וכדכתיב בתר הכי ביין אלא ע״כ לפרושי דהכא אפילו בלא ביאת מקדש איירי וא״כ ליכא לפרושי לאזהרה דהא אזהרה ליתא אלא בשעת ביאה. ובהכרח צריכי׳ לפרש דהיינו לשרויי להו מאי דאסור לכל אבלים דעלמא. וכיון שכן מאי שייך בתר הכי ולא תמותו אלא צריך לומר דהך ולא תמותו מלתא באפי נפשה ובא לאזהורי ולחייב מיתה בשעת עבודה אם יכנסו פרועים ופרומים. ואע״ג דהרמב״ם התם נפקא ליה מיתה לנכנסי׳ פרועי ראש מדכתיבי ויין לא ישתו ופרע לא ישלחו מה שתוי יין במיתה כך פרועי ראש היינו משום דהך ולא תמותו סבר דמיבעי ליה לבדאי׳ בפ׳ ואלו מגלחין הא אחר שלא פרס ולא פרע חייב מיתה. והרמב״ם לטעמיה דסבר כשיטת הגאונים דאיכא אבלות מדאורייתא דהיינו יום ראשון ועליה קאי חיוב מיתה דהכא. אבל רש״י סבר כשיטת ר״ת דליכא שום אבילות דאורייתא אלא אפילו יום ראשון הוי דרבנן. וליכא לפרושי דהך ולא תמותו אלא כהאי תנא דמכלל לאו אתה שומע הן שאם יכנסו פרועי ראש שהרי הן במיתה ונמצא דפלוגתא דפוסקים באבלות תליא באשלי רברבי דפלוגתא דתנאי היא: