משכיל לדוד · בראשית · פרק 11 · פסוק 32

וימת תרח בחרן לאחר וכו׳ הרגשו של רש״י הוא דמ״ש דבכל תולדות שם לא כתיבא בהו מיתה רק ויחי וכולי ויולד וכולי ולא כתיב בהו וימת כמו בדורות הראשונים ומ״ש הכא גבי תרח דכתיב ביה וימת ולכך משני דאצטריך לקראו מת כדי שלא יאמרו לא קיים וכו׳ ואמנם אעיקרא דמלתא הק׳ הרא״ם ז״ל דבעד איזה זמן הוא חושש אם בזמן אברהם עדיין לא נכתבה התורה ואם בזמן שאחר כתיבת התורה מאי ויאמרו לא קיים וכו׳ והלא כתוב בצדו ויאמר ה׳ אל אברם לך לך ולא היה יכול לעמוד עם אביו ולבטל גזרת השם ע״כ ובש״ח מביא תירוץ על זה ואינו תי׳ כלל ע״ש ואיברא דק׳ אלימתא היא. והנלע״ד במאי דאיכא למידק בל׳ המד׳ רז״ל בב״ר לפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר אצא ויהיו מחללין בי ש״ש ואומרים הניח וכו׳ א״ל הקב״ה לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם ואיני פוטר לאחר מכיבוד או״א ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתו בתחל׳ וימת וכו׳ ע״כ. וק׳ דהא ודאי אברהם אבינו לא היה מתפחד כלל עפ״י הדין להניח מצות כבוד שהרי צווי הקב״ה יש לו לשמוע והוא לא היה מתפחד אלא מפני חלול השם מהבריות שלא ידעו בצוויו של הקב״ה ויאמרו שמעצמו הניחו וכדמשמע להדיא מל׳ המד׳ דקאמר אלא ויהיו מחללין וכו׳ א״כ מה זו תשובה השיבו הקב״ה לזה באמרו לך אני פוטר וכו׳ זה כבר היה ידוע לו שהקב״ה פוטרו ומ״מ בהא פחדא הוה יתיב מפני הבריות שיחללו ש״ש ע״י ואהא לא השיבו מידי בתשובה זו ונר׳ לומר דודאי כל מה שהיה אברהם מתפחד לא היה אלא על הבריות בני דורו שלא ידעו בצווי המקום דאילו לדורות עולם אחר נתינת התורה רק אין דבר דתשובתם בצדם ויאמר ה׳ וכו׳ אבל על אנשי דורו הוה מתאונן שלא יחללו ש״ש בין אנשי חרן שהוא המקום שהיה יוצא משם ובין אנשי המקום שהיה הולך לשם. ועל זה השיבו הקב״ה ב׳ תשובות כלו׳ מה שאתה דואג על אנשי חרן לך אני פוטר וכו׳ כלו׳ אני אדבר עמך לעיני כלם שישמעו להדבור שאני מצוה אותך לך וכו׳ לך לבדך אני פוטר. ואפ׳ שעל זה בא הרמז בפ׳ דלקמן וילך אברם כאשר דבר אליו ה׳. ולכאורה הוא יתור נפיש דכבר כתיב ויאמר ה׳ אל אברם אלא ר״ל שחזר ודיבר עמו בפרהסיא שכלם שמעו קול הדיבור ואז וילך אברם. ולגבי שאר המקומות א״ל הקב״ה אני אעביר ואוציא קול קלא דלא פסיק בכל העולם שכלם יאמרו כבר מת תרח בחרן וכן עשה ומש״ה כתבה התורה כן ברישא וימת תרח בחרן והדר ויאמר ה׳ אל אברם להודיע מה שהיה באותן הימים שבשעה שא״ל הקב״ה לאברהם לצאת כבר נתפשט בעולם קול שמת תרח בחרן שכך נתן הקב״ה בלבם לומר כן. ואם תיקשי והיכי נטע הקב״ה בלבם לדבר שקר אהא משני שלא היה שקר שהרי הרשעים בחייהם קרויים מתים ואותה שעה אכתי רשע הוה שלא חזר בתשובה אלא בסוף ימיו כמו שכתב על ואתה תבא אל אבותיך בשלום: