משכיל לדוד · בראשית · פרק 3 · פסוק 11

מי הגיד וכולי מה בושת וכו׳ כאן מפ׳ רבינו ערום כמשמעו ולעיל גבי וידעו כי עירומים הם מפ׳ מצוה א׳ היתה בידם ונתערטלו הימנה וק׳ אמאי לא פי׳ תרווייהו בחד עניינא דהא שוין נינהו והרא״ם ז״ל נדחק בזה טובא ע״ע. ולעד״ן דאדרבא אילו הוה מפ׳ תרווייהו בחד גוונא אז הוה ק׳ דהא קרא כתיב וידעו כי עירומים הם ויתפרו וכו׳ ויעשו להם חגורות ומשמעותא דקרא הכי הוי כשידעו שהיו ערומי׳ תפרו וכו׳ ועשו להם חגרות לתקן המעוות דתו לא ליהוו ערומים ומעתה כששאל לו הקדוש ברוך היא איכה זה השיב ואירא כי עירום אנכי ואחבא והלא לפי האמור למעלה לא הי׳ ערום דמש״ה עשה לו חגורה שלא להיות עוד ערום וקשו קראו. אהדדי א״כ בהכרח א״א לפ׳ תרווייהו בחדא מחתא הילכך ביאר תחלה וידעו כי עירומים הם מהמצו׳ ולכך תפרו וכו׳ ועשו חגרות רמז שעשו תשובה ויהיה ע״ד וחטאתי נגדי תמיד אבל מ״מ גופו היה ערום ממש ולכך קאמר הכא ואירא כי עירום אנכי וע״ז א״ל הקב״ה מי הגיד לך כי יש בושת בעומד ערום. ואהא דקרי לנפשיה ערום אע״ג דהו״ל חגורה צ״ל חדא מתרתי או שנאמר שלא היתה אלא חגור׳ לבד כעין אזור הואיל ולא הית׳ אלא לזכר החטא לתשובה ולעולם ערותו היתה מגולה אבל זה דוחק וטפי נר׳ לומר כההיא דקי״ל היתה טליתו חגור׳ לו לכסותו ממתניו ולמט׳ מהני לקרו׳ ק״ש אבל לא לתפל׳ וטעמא דתפלה חמירא לפי שמדבר לפני המלך לנוכח והשתא הן אמת שהחגורות היו מכסות אותם ממתניה׳ ולמטה וכיסוי ערוה היא ועד האידנא הוה מהני ליה אבל כשא״ל הקב״ה איכה ומוכרח להשיבו שצריך לדבר לפני המלך והו״ל כמו תפלה ולא עוד אלא שדיבור חמיר טפי מתפל׳ כמ״ש׳ רש״י על פ׳ ויאמר ה׳ וכו׳ בארץ מצרים וכו׳ והילכך לגבי הך מלתא קרי לנפשי׳ ערום והשתא טפי דייק מ״ש לו הקב״ה מי הגיד לך כי ערום אתה כלומר מי הגיד לך חילוק זה דלגבי דיבור אע״ג דאית לך חגורה מיקריית ערום זו ודאי אינה אלא חכמה הבאה מכח אכילת עץ הד״טו: