משכיל לדוד · במדבר · פרק 13 · פסוק 3

על פי ה׳ ברשותו וכו׳ ה״נ ק״ל כקו׳ הגמרא דלעיל כלום יש אדם וכו׳ ולשיטתיה דלעיל אזיל וא״א לומר נמי דמאי דכתיב ע״פ ה׳ קאי על ברירת האנשים מי ומי ההולכים ולעולם ע״פ ה׳ לשון צווי כפשוטו דסוף סוף הדרא קושיין דכלום יש אדם וכו׳ הואיל דודאי גלוי היה לפניו שאלו עתידים לחטוא. ולכך מוכרח לפ׳ ברשותו ובזה מובן הכפל דקאמר רש״י ברשותו שלא עיכב על ידו דלכאורה היינו הך אלא דכוונתו לומר דאכולה מלתא קאי וכלפי עיקר השליחות קאמר ברשותו וכלפי המרגלים בעצמם מי יהיו קאמר שלא עיכב על ידו דמשה כשנמלך בהקדוש ברוך הוא נמלך ג״כ אם היו ראויים אותם האנשים לשליחות זה ואם ישלח אותם והוא ית׳ לא עיכב על ידו על פי שהיה גלוי לפניו שעתידים לחטוא ועפ״י ה׳ דכתיב בקרא קאי בין על עיקר השליחות ובין אקרקפתי דגברי ושוב מצאתי מבואר הדבר במדרש רבה וייטב בעיני וכו׳ מכאן שהיו צדיקי׳ בעיני ישראל ובעיני משה ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו עד שנמלך בהקב״ה על כל א׳ וא׳ וכו׳ שנ׳ וישלח אותם וכו׳ ע״פ ה׳ ע״כ:

כלם וכו׳ ובאותה שעה וכו׳ אין להק׳ דדילמא באותה שעה נמי רשעים ולישנא דחשיבותא דכתיבא בהו אנשים כלפי נשיאותם דאם איתא דרשעים הוו נסתלקה חשיבותם דלא מיקרי נשיא אלא בעושה מעשה עמך. א״נ אי להא לא אצטריך למכתב כלם אנשים דהא כתיב בהדיא ראשי בני ישראל המה ומה הוסיף באמרו כלם אנשים ומ״ש רש״י באותה שעה דייק לומר כן ולא כתב ובאותו זמן לומר באותה שעה דוקא אבל כשהתחילו לילך מיד נהפכו כמ״ש רש״י לקמן על וילכו ויבאו להקיש הליכתן לביאתן וכו׳: