משכיל לדוד · ויקרא · פרק 21 · פסוק 2

כי אם וכו׳ אין שארו וכו׳. דליכא למימר שזהו כלל על מה שבא אחרי לאמו ולאביו וכו׳ ונכתב לדרש בכלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט דא״כ הול״ל לכל שארו כדכתיב איש איש אל כל שאר בשרו אלא ע״כ אין שארו אלא אשתו ולכך נקט רש״י בל׳ שלילה. וא״ת הקרוב אליו למה לי. וי״ל שבא למעט ארוסתו שעדיין אין לה קירוב בשר עמו. אך ק׳ דא״כ הו״ל לכתוב וי״ו באמו דבתר הכי ולכתוב ולאמו וכו׳ וניחא לי עם מ״ש הרמב״ם בפ״ב מה׳ אבל אשתו של כהן מיטמא לה ואינו מיטמא אלא מדברי סופרים (דכל מה שאינו מפורש בתורה אקרי לה רמב״ם מד״ס כמ״ש גבי קדושי כסף וכ״כ שם מרן הכ״מ) עשאוה כמת מצוה שאין לה יורש אלא היא לא תמצא מי שיתעסק בה ע״כ. וצ״ל דטעמא דקרא קא דריש והיינו דקמ״ל קרא במה שהפריש שארו מאידך ולא אסמכינהו בוי״ו לומר דלא דמו דאביו ואמו וכו׳ הוא מיטמא להם מכח שהם ממשפחתו אבל אשתו אינו מיטמא אלא לצד היותה כמת מצוה והיינו נמי דיוק דקרא לא יטמא בעמיו כי אם לשארו דאפילו בעמיו חשיבא כאלו אינה בעמיו: