משכיל לדוד · ויקרא · פרק 21 · פסוק 1

פירש״י ז״ל אמר ואמרת להזהיר וכו׳. לכאורה משמע דר״ל דאע״ג דבשלמא בכל איסורין שבתורה קי״ל קטן אוכל נבילות אין ב״ד מצווין להפרישו שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות ולכך מפרשים מרבוייא דקרא שמצווים להזהיר ולהפריש קטניהם מליטמאות אבל ממ״ש רש״י בפ׳ אחרי מות גבי אזהרת דם כל נפש מכם להזהיר גדולים על הקטנים ש״מ דאין הפרש בין טומאת כהנים לשאר איסורין וגם הוא ז״ל סבר כמ״ש הרמב״ם והסמ״ג דאזהרה זו אינה אלא דלא לטמויינו בידים אבל אין מצווין להפרישם וכן הדין בכל האיסורין. והכי איתא בהדיא ביבמות פ׳ חרש ע״ש. וילפינן לכל שאר איסורין מתלתא דכתיב׳ בהו רבוייא במה הצד הנך תרתי דאמרן ושרצים דכתיב לאו יתירא לא תאכלום להזהיר וכו׳ כדאיתא התם בש״ס ולא הוו ג׳ כתובים הבאין כא׳ דלכ״ע אין מלמדין דכלהו צריכי כדאמרינן התם דמדם לחוד ליכא למילף דאיכא למיפרך שכן חייב כרת ובשרצים איכא למפרך שכן במשהו. ובטומאת כהנים שכן ריבה להם מצות. אמנם הק׳ הרא״ם ז״ל דלכתוב רחמנא דם וטומאה וליתו שרצים מינייהו דכי פרכת מה לדם שכן כרת טומאה תוכיח. וכי פרכת מה לכהנים שכן ריבה וכו׳ דם יוכיח וחזר הדין וכו׳ הצד השוה שבהן שהן באזהרה וכו׳ ונלע״ד דכיון דבטומאה נמי איכא כרת כגון אם אכלו קדש או נכנסו למקדש א״כ איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד כרת. והר״ב ק״א תי׳ בד״א ע״ע:

בני אהרן יכול חללים וכו׳. ק׳ דהא בת״כ פ׳ ויקרא דרשי׳ על פ׳ וערכו בני אהרן הכהנים יכול חללים ת״ל הכהנים אוציא חללים ולא אוציא ב״מ ת״ל בני אהרן ש״מ דממשמעות בני אהרן מידרש למעט ב״מ לפי שאינה שוה לאהרן והיכי קאמר הכא איפכא בני אהרן אף ב״מ במשמע ותו ק׳ בלישניה דהול״ל בני אהרן לרבות ב״מ ומאי במשמע דקאמר. ונ״ל דה״פ דהא ודאי ממשמעות הכהנים ליכא למילף למעט ב״מ שהרי כהנים נינהו דחולקים ואוכלים אלא שאין מקריבין בעוד מומם בם אבל ממשמעות בני אהרן איכא למילף שפיר למעט ב״מ לפי שאינו דומה לאהרן וממשמעו׳ הכהנים איכא למעט חללים לפי שנתחללה קדוש׳ כהונתם. ומיהו לענין עבודה אשכחן בפ״ח דתרומו׳ במתניתין דחלל עבודתו כשירה בדיעבד וב״מ עבודתו פסולה אפילו בדיעבד וכדמוכחים בקראי בפ״ג דקדושין והשתא התם בויקרא דמיירי בענין עבודה א״ש דצריכי תרי מיעוטי לפי שאינם שוין בדין דמבני אהרן ממעטינן לב״מ דאפילו דיעבד פסול ומהכהנים ממעטינן לחלל דלכתחלה דוקא הוא שלא יעבוד. וה״ט נמי דכתיב בני אהרן ברישא למעט ב״מ לגמרי והדר כתיב הכהנים למעוטי החלל לכתחלה אבל כאן שהלימוד והדין שוה לשניהם הואיל וכתב הכהנים דממעטינן מיניה חללים ממילא אימעוט נמי ב״מ מק״ו ומה חלל דעבודתו כשירה אינו מוזהר על הטומאה ב״מ לא כ״ש ואע״ג דאין מזהירין מן הדין כה״ג אינו אלא גילוי מלתא בעלמא. וכ״ת אדרבא ב״מ עדיף שחולק ואוכל הרי איכא בכל חד קולא וחומרא אם כן שוין נינהו ואתו שפיר זה מזה במה מצינו וכיון דממעט קרא לחלל הו״ל כאילו מיעט נמי ב״מ בהדיא. ומעתה מאי דהדר מעטיה קרא לב״מ כאומרו בני אהרן הו״ל לגבי ב״מ מיעוט אחר מיעוט והוא לרבות והיינו דקאמר בני אהרן אף ב״מ במשמע כלומר לאו למימרא דבני אהרן בא לרבות ב״מ דאדרבא מבני אהרן ליכא למילף אלא מיעוטא ואלא מיהא מהך מעוטא משתמע ריבוייא כן נלע״ד. והרא״ם ובק״א פי׳ בדרך אחר והמעיין יבחר. ומ״ש רש״י אח״כ ולא בנות אהרן היינו מדלא כתיב בית אהרן. ואע״ג דבת״כ דרשו בני אהרן אף הקטנים בודאי דאאמור ואמרת סמיך. והיינו דרש״י היפך סדר הכתוב ותחלה ביאר ואמרת להזהיר גדולים וכו׳. ואח״כ פי׳ בני אהרן כי היכי דלא תיקשי עליה דבני אהרן אצטריך לדרשה אחריתי לכך הקדים דע״כ אידך דרשה מואמרת דרשי׳ לה וכדמוכח מל׳ הברייתא דשנוייה ביבמות:

לא יטמא בעמיו בעוד וכו׳. הק׳ הרא״ם ז״ל דל״ל בעמיו תיפוק לי בק״ו ומכ״ג שקדושתו חמורה ואפ״ה מיטמא למת מצוה כמ״ש רש״י לקמן ובמס׳ נזיר דעביד צריכותא מכ״ג ונזיר אמאי לא פריך מכהן הדיוט דלא לכתוב רחמנא כלל. והניח בצ״ע והר״ב ק״א תירץ דאי לא הוה כתיב בעמיו בכ״ה הוה אמינא דמת מצוה דשרי רחמנא בכ״ג אינו ר״ל שאין לו קוברין אלא מת סתם שמכוין לשם מצוה ולא בא איסור טומאה אלא כשאינו מכוין לשם מצוה ע״ש. ואחר המחילה רבה אינו נראה דהיכי הוה סלקא אדעתין לשלול מלאביו ולאמו דכתיב בכ״ג כשאינו מכוין לשם מצוה ומה שייך לומר לאביו ולאמו הוא דלא יטמא אבל במכוון לש׳ מצוה יטמא דאטו משמעות לאביו ולאמו הוא שאינו מכוין לשם מצוה. ואמנם לעיקר קושיות הרא״ם נלע״ד עם מ״ש רש״י לקמן לה יטמא מצוה הרי שהוצרכו בכ״ה תרי קראי לטומאת קרובים חד להתיר הטומאה וחד לחייב דאי לא הוה אלא חד ה״א רשות א״כ הה״נ במת מצוה אה״נ דאיכא למילף כ״ה בכ״ג אלא דאי לא כתיב אלא בכ״ג ה״א רשות קמ״ל הך קרא יתירא דכתו׳ בכ״ה דמצוה וחובה ליטמא למת מצוה וצריכותא דנזיר כבר איתמר בגמ׳ ומיהו יש ליישב תירוץ הק״א דהוה ס״ד לפרושי קרא דכ״ג הכי לאביו הוא דלא יטמא כלו׳ דוקא כשמכוין ליטמא לפי שהוא קרובו אז הוא דלא יטמא אבל כשמכוין לשם מצוה יטמא: