משכיל לדוד · שמות · פרק 21 · פסוק 12

מכה איש וכו׳ שומע אני הכאה בלא מיתה וכו׳ הקשה הגאון מוהרא״ם ז״ל דהיאך יעלה על הדעת שיהא נהרג בהכאה בלא מיתה והכתיב והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות וכו׳ ונקה המכה רק שבתו יתן וכו׳ ואף רש״י עצמו כתב שם וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג וכתיב פצע תחת פצע וכו׳ ופירש״י פצע מכה המוציאה דם וכו׳ ועוד אם הוא נהרג אפילו בהכאה בלא מיתה ל״ל קרא דמכה אביו ואמו מות יומת השתא בהכאת חבירו חייב כ״ש אביו וכו׳ והניח בצ״ע. ואני ארבה ולו אשור דהיכי תסיק אדעתין לפ׳ דכי יכה כל נפש אדם בהכאה בלא מיתה הרי בהדיא פירש״י בפ׳ וישב על פ׳ לא נכנו נפש מכת נפש זו היא מיתה ונראה דמוכרח הוא. ועיינתי במכילתא ומצאתי דתנינן בה הכי שומעני אפילו סטרו סטירה ת״ל מכה איש ומת מגיד שאינו חייב עד שתצא כל נפשו ע״כ. ונלע״ד לפ׳ דודאי מכת נפש זו מיתה כדאמרן דהיינו הוצאת נפש ואלא מהא אי לאו קרא דמכה איש ומת סד״א דכיון דכתיב כי יכה כל נפש אדם ולא כתיב כי יכה נפש אדם משמע דר״ל כל שהוא מהנפש דהיינו הוצאת דם כי הדם הוא הנפש וכיון דקי״ל מקצת נפש הרי הוא ככל הנפש נימא דגזרת הכתוב הוא לחייבו מיתה כיון שהוציא מקצת דמו דהיינו שעשה בו חבורה והוציא מקצת דמו והיינו ריבוייא דכל נפש. ואע״ג דכתיב פצע תחת פצע דמוכח דבחבלה אפילו בהוצאת דם דינו בממון נימא דההיא כשלא התרו בו לקטלא דלא מיקטול ומחייב ממון דומיא דאחותו נערה דאמרי׳ בר״פ אלו נערות לרבי יוחנן דכי אתרו ביה מלקא לקי ולא משלם ואי לא אתרו ביה למלקות משלם. וה״נ הוה בעי׳ למימר לדידיה בחובל בחבירו דאי אתרו ביה לוקה ואינו משלם ואי לא אתרו ביה משלם ולא לוקה אי לאו אשתכח דבהדיא ריבתא תורה חובל בחבירו לתשלומין ע״ש. ועד״ז שפיר הוה ס״ד לאוקמי קרא דמות יומת כשהתרו ביה למיתה. ופצע תחת פצע כשלא התרו ביה למיתה. ומעתה מתפרשי שפיר דברי המכילתא שומעני אפי׳ סטרו סטירה באופן שהוציא ממנו דם וחייב משום דהוי מקצת נפש. וקרא דונקה המכה רק שבתו וכו׳ נימא דההוא בשלא הוציא ממנו דם דלא עביד חבורה דליכא אפילו מקצת נפש. והשתא שפיר אצטריך קרא גבי אביו ואמו לחייב בהם אפילו ליכא חבורה דהיינו הוצאת דם. ותדע דהא לא כתיב בהו ל׳ נפש כלל לא מינה ולא מקצתה אלא מכה אביו ואמו מות יומת. ת״ל ומת אינו חייב עד שתצא כל נפשו כלו׳ ולא מקצת נפשו אלא מיתה ממש. ומ״ש רש״י על ונקה המכה וכי תעלה על דעתך וכו׳ לאו מכח הסברא קאמר אלא מאחר דמצינו מכה איש שאינו חייב אלא בהכאה של מיתה א״כ וכי תעלה על דעתך וכו׳. ואמאי אצטריך ונקה המכה אלא דחובשין אותו וכו׳. ולפי דרכנו למדנו תירוץ למה שהק׳ עוד הרא״ם ז״ל דנדרוש איפכא לפי שנאמר מכה איש ומת שומע אני דוקא הכאה של מיתה ת״ל ואיש כי יכה אפי׳ הכאה שאינה של מיתה ע״ש. ולפי האמור ניחא דא״כ לא לכתוב כלל מכה איש ומת דהא הכאה של מיתה נמי התם כתיבא דאיכא למדרש נפש וכל נפש נפש להכאה של מיתה וכל נפש לרבות הכאה שאינה של מיתה דהיינו הוצאת דם כדלעיל א״ו הך קרא דוקא דמיתה בעיא: עוד הק׳ הרב ז״ל על מ״ש רש״י ועוד אילו נאמר מכה איש שומע אני אפילו קטן שהרג וכו׳ דהיכא אשכחן דענש הכתוב את הקטן דאצטריך קרא למעוטיה וכו׳ ע״ש. ולע״דן דכי היכי דאמרי׳ בר״פ בן סורר ומורה שהוא נידון ע״ש סופו ה״נ אשכחן דאיכא שינוייא בין רוצח לשאר עוברי עבירה דהא תנן בפ׳ הנשרפין ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה וכו׳ ומשמע שם בגמרא דהך דכיפה הל״מ וכתב הרמב״ם בחבו׳ דאף על פי שיש עונות חמורות מש״ד אין עושין להם כך אפי׳ עע״ז לפי שזה יש בה השחתת ישובו של עולם ומה״ט נמי פ׳ הרמב״ם בספ״ג מה׳ מלכים שיש רשות למלך להרוג למי שרצח בלא התראה או בלא ראיה ברורה או בעד א׳ וכיוצא משום ישובו של עולם ע״ש ונמצא שהריגת הרוצחים היא דומיא דהריגת בן סורר ומורה שגם זה ע״ש סופו משום יישובו ש״ע. והילכך שפיר ס״ד לחייב בו גם כן את הקטן משום יישובו ש״ע ואצטריך קרא למעוטיה ומה״ט גופה דריש נמי כה״ג במכילתא לקמן גבי גונב נפש שגם הוא מעין הרוצח והה״נ במקלל אביו ואמו הוה ס״ד נמי לחייב את הקטן מה״ט גופה דדמי לבן סורר ומורה: תו הק׳ הרב ז״ל מנ״ל לרבות מרבוייא דנפש אשה וקטן ולמעוטי נפלים מאיש נימא דאיש להוציא את הקטן ונרבה מנפש אשה טומטום ואנדרוגינוס. וי״ל דטומטום ואנדרוגינוס בכלל אשה הן והתם איכא תרי ריבויי נפש כל נפש נפש לרבות אשה וממילא אתרבו טומטום ואנדרוגינוס ואייתר ליה כל לרבות את הקטן שסופו להיות בכלל איש ולית לן למעוטי מאיש אלא נפל שאין סופו לבא בכלל איש: