משכיל לדוד · דברים · פרק 1 · פסוק 22

וישיבו אתנו דבר באיזה לשון וכו׳. הטעם כדי שאם יצאו מעריהם לחוץ ויבאו להלחם עם ישראל ע״י שידעו לשונם יכירו אם הן מאותן האומות ויוכלו להתפלל עליהם בפרטו׳ שימסרו בידם כי לכן שינה עמלק את לשונו שלא יוכלו להתפלל כדלעיל בפ׳ חקת. וא״ת הא היכא רמיזה בפ׳ שלח. וי״ל דהיינו דקא״ל ואת העם היושב עליה והך היושב עליה יתיר נפיש. אלא ה״ק הזהרו להבין שתדעו להכיר מי הוא מהעם היושב עליה אפי׳ כשהוא חוצה לה וכיצד ידעו אם לא בלימוד לשונם ועוד יש לפ׳ האי דקאמר באיזה ל׳ הם מדברים דר״ל שמסר להם סימן ע״ד שעשה יונתן בן שאול כשהלך נגד פלשתים שאמר אם כה יאמרו דמו וכו׳ ואם כה יאמרו עלו מצינו ועלינו כי נתנם ה׳ בידנו וזה לנו האות. וה״נ גבי גלית שפיו הכשילו באמרו אם יוכל להלחם אתי וכו׳ וה״נ א״ל משה תשימו לבכם באיזה לשון הם מדברים עמכם וזה יהיה לכם לאות ולמופת שאם ימעיטו את עצמם בפניכם זה לנו האות כי לחמנו הם. והא נמי שפיר רמיזה התם דהיינו דכתיב ואת העם היושב עלי׳ החזק הוא הרפה כלומר אם מחזיק עצמו בפניכם לחזק או לרפה. והנה אי׳ בתנא דבי אליהו. והביאו הילקוט בפ׳ שלח שא״ל תלמי וחביריו על מה באתם עליהם והלא כל העולם כולו של אלהיכם הוא ולמי שהוא רוצה נותנו וכו׳ ע״ש וזה היה לסימן טוב לישראל. אבל המרגלים העלימו הדבר ולא רצו לגלותה לפי שכל עצמן כיונו לייראם ולהמס את לבבם עד שכלב ויהושע גילו הדבר באמרם ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה׳ אתנו וכו׳ כלו׳ הם עצמם כבר סר בטחונם וכחם מעליהם שהרי אמרו לנו כי ה׳ אתנו:

את הדרך וכו׳ אין דרך וכו׳. הא נמי רמיזא במ״ש עלו זה בנגב וכו׳ כלו׳ שידעו דרך הליכתם:

ואת הערים וכו׳ תחלה וכו׳. דאל״כ אשר נבא אליהן ל״ל. ורמיזא נמי התם באומרו ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים וכולי שכל זה לכאורה יתור דהא כתיב כמה זימני וראיתם את הארץ וכו׳ ומה הארץ וכו׳ ותו דכתיב לעיל החזק הוא הרפה וכו׳ ומפרשי׳ דסימן מסר להם אם בפרזים יושבים וכו׳ ואם בערים בצורות וכו׳ וא״כ הא תו ל״ל ומה הערים וכולי. א״ו מה הערים תחלה לכיבושי: