משכיל לדוד · דברים · פרק 1 · פסוק 18

את כל הדברים וכו׳ אלו עשרה דברים וכו׳. הכי אית׳ בספרי ומנין העשרה כולהו תנינא בפרק אחד דיני ממונות מה בין ד״מ לד״נ ד״מ בג׳ וד״נ בכ״ג. ד״מ פותחין אפילו לחובה וד״נ פותחין לזכות ולא לחובה. ד״מ מטין על פי א׳ אפילו לחובה וד״נ מטין ע״פ א׳ לזכות וע״פ ב׳ לחובה. ד״מ מחזירין אפי׳ לחובה. וד״נ מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. ד״מ הכל מלמדין בין לזכות בין לחובה אפי׳ תלמיד. ד״מ דוקא לזכות ולא לחובה. ד״מ הדיין שלימד זכות חוזר ומלמד חובה. ד״נ אינו חוזר ומלמד חובה. ד״מ דנין ביום וגומרין בלילה ד״נ גומרין נמי ביום. ד״מ גומרין בו ביום. וד״נ גומרין ביום שלאחריו דבעי׳ הלנת דין. ד״מ מתחילין מן הגדול. ד״נ מן הצד. הכל כשרין לדון ד״מ אפי׳ גר או ממזר. אבל אין כשרין לד״נ. ובגמר׳ מפרשי׳ דהני עשרה ט׳ הוו דכי אמרי׳ דבעי׳ סנהדרין של כ״ג דוקא לד״נ ממילא אימעוט גר או ממזר דבעי׳ אתך בדומין לך דהיינו סיפא. ומ״מ אמרי׳ דלעולם עשרה נינהו ומוסיפין מאי דתניא דאין מושיבין בסנהדרין לדון ד״נ זקן או סריס או שאין לו בנים. והר״אם ז״ל העתיק הנך דמתני׳ אבל לא הזכיר סיפא דמתני׳ הכל כשרין וכו׳ כדאמרן והוסיף עליהן דבד״מ האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים וד״נ מונין אותם לא׳ ע״ש. והדין עמו במה שלא הזכיר סיפא דמתני׳ עם היות שהרב לא ביאר טעמו. מ״מ קושטא הכי כדאמרן. ומיהו אותה שהוסיף הרב למלאות מספר העשרה עיניך הרואו׳ כי לא מן השם היא זו אלא ההיא דגר או ממזר הו״לל כדאמרי׳ בש״ס בהדיא. ולא עוד אלא דלאו מלתא פסיקתא היא שיהיה חלוק זה בין ד״מ לד״נ דתליא באשלי רברבי וחלופי גרסאות נינהו. עיין ברמ״בם פי״א ובהשגות שם. ולמ״ד דקושטא הכי. י״ל דה״ט שאין זו מן המנין שהעשרה דברים כלם הם שינויים וחילוקים דאיכא בעצם הדין ובדברים התלויין בדייני׳ עצמן שצריכין לעשות שינוי בדבור או במעשה מדיני ממונות לדיני נפשות משא״כ הך מלתא דאינה אלא לדעת אם מונים אותם לא׳ או לב׳. איך שיהיה הרי בגמ׳ לא מנאוה:

והנה בענין אלו העשרה דברי׳ אמר בהו מלתא בני המשכיל לי הנפש כה״ר יעקב ה״י דאיכא למשכח דכלהו רמיזו בהני קראי דהכא מואצוה את שפטיכם ואילך ע״כ. והיינו ואצוה את שפטיכם כדאמור רבנן הוו מתונים בדין זוהי הראשונה דבעי׳ הלנת דין עד יום שלאחריו והיינו דוקא שופטיכ׳ כלומר כשהוא לחובה מל׳ עדה שופטת דאמור רבנן. בעת ההיא לאמר ר״ל באותו העת עצמו שהתחילו הדין דהיינו ודאי ביום דהא איתקש לנגעים באותו העת עצמה צריך לגמור גמר הדין כלו׳ ולא בלילה. שמע בין אחיכם אמרו שמע בל׳ מקור משמע דאע״ג דמעיקרא משמע ליה בחד גונא דהיינו לחובה. השתא יכול לחזור בו ולשמע בענין אחר ולהודות לדברי אחיו ומיהו היינו דוקא לזכות אבל לא לחובה. והיינו דסמיך ליה ושפטתם צדק דהיינו לזכות. ומדלא כתי׳ לשפוט צדק אלא ושפטתם צדק משמע נמי מלתא אחריתי דהיינו דצריך לפתוח דוקא בזכות. בין איש ובין אחיו ובין גרו ר״ל התלמיד הנוסף בשורה שלפני הדיינים וממילא דוקא לזכות אבל לא לחובה. לא תכירו פנים במשפט אזהרה למושיב הדיינים שלא יושיב סריס או זקן וכדומה שהם אכזרים. ואף על גב דכתיב והדרת פני זקן לא תכירו פנים במשפט. כקטן כגדול תשמעון ר״ל שתהא סנהדרי קטנה דומיא דסנהדרי גדולה מיוחסי׳ וממילא דבעי כ״ג כדאמרן. לא תגורו מפני איש רוצה לומ׳ שלא יטו לחובה מפני איש א׳ לבדו. כי המשפט לאלהים הוא רומז שלא יחזירו לחובה וזה ע״ד כי לא אצדיק רשע והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי מכאן שמתחילין מן הצד. הרי רמוזים כל הי׳ דברים שהם בד״נ: