משכיל לדוד · דברים · פרק 26 · פסוק 3

אשר יהיה וכו׳ אין לך וכו׳. והא דאצטריך למכתב הכי כאן בבכורים משום שחייבו הכתוב לבעל הפירות להעלותם וליתנם לכאן וכדכתיב ובאת אל הכהן וזה שלא כשאר מתנות כהונה שהכהן עצמו הוא המחזר אחריהם כמו התרומה שהוא מחזר אחריה לבית הגרנות וכאן הוא להיפך ושמא יאמר האומר מאחר שהבכורים אינן קרבן נמצא שאין בחיוב הבאתן רק כבוד הכהן ובשלמא אם הכהן יהיה גברא רבא אטפל עצמי בזה אבל אי לאו הכי יבא הכהן ויטלם כמו בתרומה ולכך הוצרך לכתוב קרא דוקא ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם יהיה מי שיהיה חייב אתה ליטפל בהבאתם. ובזה מתורץ מה שהק׳ הרמב״ן ז״ל שדרשה זו לא שייכא אלא בענין השופט שצריך לשמוע לו דיפתח בדורו וכו׳ אבל בהקרבת הבכורים פשיטא שצריך ליתנם לכהן שבימיו ע״כ ולפי האמור ניחא דאיברא דלא אצטריך לענין נתינת הבכורים עצמן ומ״מ אצטריך לענין ובאת וכו׳:

ואמרת וכו׳ שאינך וכו׳. פי׳ שהכתוב אומר שצריך שיאמר לכהן שהוא בא להגיד כלומ׳ לומר מקרא בכורים והוא כמו נטילת רשות ואי קשיא לך למה צריך זה ומשני דלפי שהכהן כל עבודתו אינה אלא לטובת ישראל דין הוא שלא תהיה כפוי טובה עמו ולא תתחיל לומר המקרא בכורים אא״כ ואמרת אליו תחלה שה״ז כעין נטילת רשות כדאמרן. ותדע שזו כוונת רש״י מדלא הזכיר וגו׳ רק ואמרת אליו שאינך וכו׳ מוכח מזה דכוונתו לפרש למה הוצרכה זאת האמירה לכהן. וראיתי בילקוט דגריס ואמרת אליו ולא כפוי טובה ע״כ וגי׳ זו דייק טפי פירושנו:

הגדתי וכו׳ ולא ב״פ. לכאורה נראה אריכות לשון ללא צורך דהוה סגי לומר פעם א׳ בשנה דפשיטא שפעם אינה ב׳ פעמים ואי לא סגי לומר פעם אחת לימא פעם א׳ בלבד. אלא נראה דתחלה נתכוון רבינו למאי דתנן פ״ק דבכורים משנה ט׳ הרי שהביא ממין א׳ וקרא וחזר והביא ממין אחר אינו קורא וז״ש פעם א׳ בשנה. ומ״ש אחר כך ולא ב״פ כיון עוד למאי דתנן תו התם שאם אחר שהביא בכורים מכר שדהו הקונה אינו מביא עוד מאותו המין באותה שנה לפי שאין יכול לקרות משום דכתיב הגדתי היום והיינו דאתא לטפוי רש״י באמרו ולא ג״פ: