משכיל לדוד · דברים · פרק 26 · פסוק 5

וענית וכו׳. אע״ג דבמתני׳ דסוטה מוכח מכאן דבעינן בל׳ הקדש מג״ש דוענו הלוים מ״מ רש״י לפום פשטיה מוקי והאמת דאף בקול רם איכא למשמע מהתם דמסיים קרא קול רם:

ארמי וכו׳ בקש וכו׳. וה״פ דקרא ארמי כלומ׳ ארמי חשב בדעתו כאילו אבי היה כבר אובד אמנם מדלא כתיב הכי בהדיא ארמי חשב לאבוד אבי משתמע לקרא הכי ארמי עשאו אובד לאבי והטעם שהמחשבה נחשבה לו למעשה כך נראה לפ׳ להך קרא ע״פ קבלתם ז״ל ואמלטה נא מקו׳ הראב״ע שהביא הרא״ם דמלת אובד אינה מהפעלים היוצאים והול״ל מאביד או מאבד ע״ש ואנן נימא שהם ז״ל מפ׳ אובד דהכא שאינו בינוני אלא שם התואר כמו ברכת אובד עלי תבא ויש הכרח לדבריהם שאם הוא פועל הול״ל בלשון עבר ולא מהבינונים:

במתי מעט בע׳ נפש. ה״ז פלא מאי קמ״ל זיל קרי בי רב ואפשר דכוונת רבינו ליישב דהול״ל במתי מעטים בלשון רבים ולכך משני דה״נ כתיב בע׳ נפש בל׳ יחיד והטעם כמ״ש רש״י שם שכלם עובדים לאל א׳ ויותר נראה לפ׳ דכוונתו ז״ל לתרץ קו׳ בלשון הפסוק דהול״ל וירד מצרימה במתי מעט ויגר שם ותירץ דבמתי מעט כולל כל הע׳ נפש וכשירדו לא היו ע׳ רק כשנכנסו שנתוספה יוכבד ועוד משום ה״ט גופה דמתי מעט כולל כל הע׳ נפש שעל כלם הדר קרא למימר ויהי שם לגוי גדול ואילו כתב וירד מצרימה במתי מעט ה״נ מאי דכתיב בתר הכי ויהי שם לגוי גדול הוה משמע דלא קאי אלא על אותם שירדו עמו למצרים אבל יוסף שהיה שם מלפנים לא היה בכלל ברכה: