לא יטמא וכו׳ בתוך עמיו וכו׳. וא״ת ואמאי אצטריך למכתב הכא בעמיו להוציא כשאינה בתוך עמיו הא פשיטא דכבר נכתב לנפש לא יטמא בעמיו להוציא מת מצוה ומאי שנא זו וי״ל דאי לא כתיב ה״א דשאני ושאני דכיון שהוא נתחלל בה לא יהיה חייב לקוברה אפילו היא מת מצוה קמ״ל. ואי כתב רחמנא הכא לא אתו כל מתו דעלמא מינה דאיכא למימר אדרבא זו הואיל וסוף סוף אשתו היא חייב ליטמא לה כשאין לה קוברין אבל מתים דעלמא לא משו״ה צריכי תרווייהו ומ״מ בת״כ דרשינן הך בעמיו דהכא לדרשה אחריתי בעמיו בזמן שעושים כמעשה עמיו ע״כ ולפי דרשת הת״כ צריך לפ׳ דבעמיו אינו נקשר עם לא יטמא בעל אלא מלתא באפי נפשה היא ואעיקר דינא דהיתר טומאת קרובים קאי וכמו שביאר שם הק״א. וכיון שאין זה קרוב לפשט המקרא לא נקטי׳ רש״י הכא:
קריאה במקור
משכיל לדוד · ויקרא · פרק 21 · פסוק 4
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Venice, 1760
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002043467/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: c2919d90f1f9186549aabd39c9cd83283eff922e90ab4d769a9d79cdd4910745