אם בעליו עמו. ואין דרך לבקש גמ״ח מחבירו שישאיל עצמו במלאכת חבירו. אם לא שההנהו הרבה מקודם. וא״כ השאלת הבהמה ג״כ לא מיקרי כל הנאה שלו. מש״ה לא ישלם. שאינו שואל:
קריאה במקור
העמק דבר על שמות · פרק 22 · פסוק 14
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
אם שכיר הוא. לפי הפשט קאי על בעליו עמו. שאם בעליו עמו בשכירות. וא״כ הי׳ אפשר לומר דהשור בא בגמ״ח. שהרי הבעלים עושה בשכירות לעצמו מכ״מ בא בשכרו. הרי גם הבהמה נגררת אחריו בשכר עצמו ושוב לא מיקרי כל הנאה שלו ופטור מדין שואל. זהו עיקר טעמו של הדין. ומכ״מ אפי׳ באופן דלא שייך הטעם. ואפי׳ ש״ח וש״ש בבעלים פטור והוי ככל חוקי התורה שהטעם אינו אלא בעיקר הפ׳ והפרטים חוקה. וחז״ל קבלו במש״כ אם שכיר הוא וגו׳ כונה שני׳ דקאי על הבהמה. ופליגי תנאי בפירוש בא בשכרו. והדרשה תדרש:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Sefer Torat Elohim, Vilna 1879
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002095301
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 5c05b18bceb90c0499b2568d2a0ad5922684134263c8fc5648ace59f074f7c1e