העמק דבר על שמות · פרק 22 · פסוק 13

מעם רעהו. מרעהו מיבעי. מכאן למדו חז״ל ר״פ השואל דפרה רק במשיכה נתחייב השואל באונסין ולא מיקרי שאלה באמירה כמו בעלים עצמן דמיקרי שאילה בבעלים באמירה לחוד. ומשום שארית ישראל לא יעשו עולה. כמש״כ הר״ן בחי׳ אבל שאלת בהמה לא מיקרי שאילה עד שימשוך מעם רעהו היינו מרשותו. והכי תניא במכילתא:

ונשבר או מת. לעיל בש״ש כתיב ומת או נשבר. והטעם דזה ידוע דרך התורה לכתוב דבר פשוט תחלה ואח״כ אפי׳ אינו פשוט כ״כ. והנה מיתה פתאומית בבהמה קרובה לחסרון שמירה באכילה או באויר רע וכדומה. משא״כ שבירה קרוב שהי׳ ע״י בור או אבן ובהמה פיקחית דרכה להשמר כדאי׳ בב״ק דנ״ה וא״כ הוא קרוב לאונס. מש״ה כתיב לעיל דל״מ מת חייב בשבועה אפי׳ נשבר. משא״כ כאן כתיב נשבר לרבותא דקרא קמא דבעליו אין עמו ישלם. אפי׳ הוא אונס גמור. ומת לרבותא דקרא הסמוך דאם בעליו עמו לא ישלם. דאפי׳ ש״ח או ש״ש פטור בבעלים כידוע בפ׳ השואל:

בעליו אין עמו. א״כ אינו אלא גמ״ח וכל הנאה שלו מש״ה אפי׳ אונס שלם ישלם: