הטור הארוך · דברים · פרק 12 · פסוק 22

אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל. בשביל שבמדבר לא הותרו לאכול אלא שלמים והוזהרו עליהם מלאוכלם בטומאה:

את הצבי ואת האיל. שאין מביאים מהם קדשים. ואין ללמוד מכאן להתיר חלב חולין כמו בצבי ואיל שלא דימה אותן לצבי ואיל אלא בענין אכילתן אבל לא לענין היתר חלבו מדלא קאמר כל אשר יאכל בצבי ואיל יאכל בו וכן אמר בכל מקום הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל ולא אמר בשום מקום יאכלנו כצבי ואיל לבד. ופי':

אך. לשון אזהרה לפי שמתחלה היה אסור לאכול רק שלמים ועתה התיר לאכול חולין הוה אמינא וכ"ש שלמים ואם ירצה יקריבם בבמה ועל כן הזהיר אך כאשר יאכל הצבי והאיל כן תאכלנו שלא תקריב ממנו לא חלב ולא דם ולא תזהיר מהם הטמאים כלל. והוצרך להזהיר כאן בחולין על הדם לפי שנאמר באיסור הדם ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר והוה אמינא דוקא קדשים שמכפר אבל חולין שאינו מכפר שרי קמ"ל אבל בחלב לא הוזכר באיסורו כן וגם אין כל הקרב מן האימורין אסור ולא כל שאינו קרב מותר. ועוד כיון שצוה כאן שנשחוט ונאכל אותו כאשר יאכל את הצבי ואת האיל הוה אמינא דליטעון כיסוי קמ"ל ולכך אמר על הארץ תשפכנו ולא אמר בארץ דהוה משמע שיהא טמון בארץ וכיון שאמר שאינו צריך כיסוי הוצרך להזהיר תחלה על אכילתו. ועוד חשש הכתוב שלא יטעו בדם לומר במדבר שהיה הכל קרב שלמים שאסור לאכול הבשר עד שיזרוק הדם והנה הדם מעורב באכילת הבשר ובצבי ואיל בעבור שאין דמם קרב צוה שנכסה אותו בעפר וכן דם העוף הצריך כיסוי בעבור שאין העוף קרב שלמים ואם כן היה ראוי בבשר תאוה שנכסה אותו או שנאכלנו עם הבשר בנחירה או שנאכלנו בפני עצמו ממה שנשפוך אותו על פני השדה כדי שלא יהא נראה כזובח לשעירים על כן אמר שנזבח הבקר והצאן ולא נאכל הדם עם הבשר בנחירה וכן שלא נאכלנו עמו כאבר מן החי אלא נשפכנו על הארץ ולא נחוש לו. והוצרך עתה לומר זה (ג"כ) כשהוא בעל מום מפני שהיה תחלה הדם על המזבח לכן הוצרך עתה לומר כשהוא בעל מום שלא ינהגו קדושה בדמו וגם לא היתר אבל ישפכו אותו כמים. וכתב עוד הרמב"ן והנכון בעיני בטעם הענין כי מתחלה בהיותם במדבר ילל ישימון ושעירים ירקדו שם והיו יוצאי מצרים הרגילים בהם אסר להראות דם על פני השדה ושלא לזבוח כלל רק לפני ד' להרחיקם מן החטא ובבואם לארץ והוצרך להתיר להם בשר תאוה מפני הרחקת המקום לא חשש אם ישפכו בביתם דם בקר וצאן על הארץ אבל דם חיה ועוף אשר יצוד בשדה וביער ומנהג לשוחטם ולהביאם לבית השאיר המצוה כמו שהיתה לכסות דמם בעפר שלא יקריבנו לשעירים: