וזה לכם הטמא וגו'. הנה אעפ"י שאלו השרצים הוא מסוג הבעל חי ההולך והיה ראוי פני זה שיקדים לשרץ העוף הנה לא זכרה התורה עניינם כי אם בסוף לפי שלא מצאנו בהם מין נאות למזון כמו העניין בשרץ העוף ולזה לא היה המאמר בזה להבדיל הנאכל מן הבלתי נאכל כמו הענין במה שזכרה קודם זה מענייני הבעל חי בזאת הפרשה אבל הבדילה המטמא ממנה מהבלתי מטמא ממנה עם היותם כלם אסורים באכילה כמו שזכר אחר זה וכל שרץ השורץ על האד' שקץ הוא לא יאכל:
קריאה במקור
רלב"ג ביאור המלות על התורה · ויקרא · פרק 11 · פסוק 29
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
החולד והעכבר והצב למינהו. הנה הצב לפי מה שאחשוב הוא השרץ הנקרא אורא"ן בלעז והוא מתנפח מאד בעת כעסו עד שיבקע וימות ואותו האיד היוצא ממנו ימית כל מה שיפגש מהבעל חי ולזה נקרא מעניין לצבות בטן והאנקה הוא שרץ איריצו"ן בלעז ונקרא כן בעבור שהוא צועק והכח הוא הנקרא לדיר"ט בלעז והוא רב הארס מאד והלטאה הוא לגר"מ וראדה בלע"ז והחמט אמרו בו שהוא הנקא ליאסה ולפי דעתי הוא הקרוי אלברינה והוא מהשרצים הארסיים הממיתים והתנשמת אמרו בו שהוא הנקרא בלעז טלפ"א ואחשוב שהוא שקורים לו דרבוץ בלעז שאין לו עינים ואוכל שרשי העשבי' תחת הקרקע:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Ralbag on Torah, Venice, 1547
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001076606
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 3286abf88ac944aa57787edc617599b55451a70b46f8237b305c4d79a3bbb819