רלב"ג ביאור המלות על התורה · ויקרא · פרק 11 · פסוק 27

וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ד'. הם אשר יש להן אצבעות ברגליהם כמו הכלב והחתול והזאב והשועל ומה שידמה להם ואמנם אמר בכל החיה ההולכת על ארבע להוציא מזה העופות הטהורים כי הם הולכים על כפיהם אך אינן הולכים על ארבע כי אין להם כי אם שתי רגלים ללכת בהם ובכנפיהם יעופו והנה ביאר שנבלתם מטמאה במגע ובמשא ואמר באחרונה טמאים הם לכם להורות שאסור לאכלם כמו שאר אחר זה בגמל ושפן וארנבת ובחזיר לזאת הכונה בעינה ולזה אמר אחר זה שם מבשרם לא תאכלו:

הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב. כמו שהתבאר זדה מדין הנבלה והנה לא זכר בזו שתטמא במשא ואי אפשר שנאמר שתהיה טומאתה למטה לטמאת נבלת בהמה טמאה באופן שלא תטמא במשא כי היותר נכבד יותר ראוי בטמאה לפי מה שהקדמנו ולזה הוא מבואר שכבר רמז בטומאת המשא במה שאמר והאוכל מנבלתם יכבס בגדיו והוציא זה בלשון אכילה ללמדנו שני עניינים. האחד שלא נחשוב אם חשב עליה לאכלה שיהיה דינה דין האוכלים והטמאים שנזכרו קודם זה שלא יטמאו אדם וכלים ולא אוכלין ומשקין שהן חולין. והשני ללמדנו השיעור אשר בו תטמא הנבלה הזאת במגע ובמשא והוא כזית שהוא שיעור אכילה ואמנם הוצרכה התורה לזה לפי שבנבלת הבהמה הטמאה למדנו מזה מפני שסמך עניין טומאתה לאסור אכילתה באמרו מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו וכבר מצאנו במקם אחר שאמר התורה זה הלשון ואין הרצון בו כי אם לשיעור אמרה בבית המנוגע. והאוכל בבית יכבס את בגדיו. והרצון בזה שישהה שם שיעור אכילה כמו שנבאר שם בגזרת השם וכן יהיה הרצון בזה המקום באמרו והאוכל מנבלתה שישא ממנה שיעור יתכן בו אכילה והוא כזית וכן מצאנו שהרצון באמרו ומזה מי הנדה יכבס בגדיו שישא מהן כשעור הזאה כי אם יזה מהן איננו טמא כמו שנבאר שם בגזרת הצור: