רלב"ג ביאור המלות על התורה · ויקרא · פרק 11 · פסוק 31

אלה הטמאים לכם בכל השרץ ר"ל ששאר השרצים לא יטמאו מה שיגעו בו כאלו תאמר הנחש והעקרב והעכביש והדומה להם ואמנם שאלו המינין בלתי נאותי' למזון הנה זה מבואר ממה שהיה מהן בעל ארס או ממית כמו החולדה והצב והכח והחמט ואולם שאר המינין יתבאר שהם עבי החמר מאד ולזה תמצא בעכבר שיזון מהקלף והבגד עם קשים והיותם בלתי ראויים למזון לרב ממשלת הטבע הארצי בהם כי המזון מתיחס ודומה לנזון כמו שהתבאר בטבעיות ותמצא בהלטאה שאם תחתוך זנבו תתנועע אחר זה זמן ארוך לקרבתה מטבע הצמחים כמו שנזכר בספר ב"ח והאנקה גם כן ירה על עבי חמרה היות השער ארש בעורה כדמות קוציות והתנשמת גם כן יורה על עבי חמרה היות משכנה תמיד תחת העפר והיות לזונה תמיד העפר ובמה שהיה מהצמחים יותר מתייחס לטבע העפר וכאשר ישאל שואל ויאמר אם היה שנתרחקו אלו השרצים מפני היותם בלתי נאותים למזון האדם מפני עבי חמרם או ארסיותיהם למה לא נמנו עמהם הנחש והעקרב והעכביש ודומיהם שיראה מעניינם שהם ארסיים והם עם זה עבי החמר מאד וזה יתבאר מהנחש שהוא הולך על גחונו לפי מה שזכר במה שקדם וביתר השרצים זכרנו מפני קרירותם ורבוי הרגלים אשר להם ונאמר שאם היתה בזה העניין לברור הבלתי נאותים מהנאותי היה זה הספק מחויב מזה הצד אלא שאתה לא תמצא שהתירה התורה הנשארים מהשרצים על הארץ באכילה אך מנעתה אותם כלם והנה בררה התורה היותר שלמי הבריאה באלו השרצים לזה הדין שזכרה רוצה לומר לטומאה והשאר אינם מטמאין להיותם חסרי הבריאה ולזה תמצא שכל אלו המינים הנזכרים פה מהשרצים הם הולכים על ארבע כמשפט הבעל חי השלם וכבר תמצא שכבר המשיכה התורה זה הענין בדבר הטומאה ר"ל שכל מה שהיה הב"ח יותר שלם היתה נבלתו יותר חזקת הטומאה מכל הנבלות ואחריה נבלת הבהמה והחיה ואחריה נבלת השרץ השורץ על הארץ והנה בעופות הטמאים ובדגים ובחגבים לא זכרה התורה וטומאה לחסרון יצירתם וכן הענין בזה המקום רוצה לומר של חסרון יצירת שאר השרצים לא זכרה התורה בהם טומאה ולא נשתתפו כל השרצים השורצים על הארץ בעניין האסור באכילה להיותם כלם בלי מנאותים למזון:

כל הנוגע בהם יטמא עד הערב אמר במותם לפי שהם לא יטמאו אלא בהיותם לחים אבל אם יבשו באופן שאין בהם כח לשוב לחים לא יטמאו ולזאת הסבה לא יטמאו עצמות השרץ וצפורניו וגידיו ועורו במה שהיה מהם שימצא לו עור יבש והנה אלו השרצים אינם מטמאים במשא ובזה האופן היתה נבלתם למטה מנבלת בהמה וכל אשר יפול מהם עליו במותם יטמא לפי מה שאמר ממנו למדנו שאבר מן החי הפורש מהם הוא יהיה טמא גם כן אלא שהוא יהיה טמא כשיהיה כליי רוצה לומר שיהיה בו בשר גידים ועצמות כמו העניין בכללות השרץ וזה הדין גם כן ינהג בנבלת בהמה כי אמר מנבלתם ובכלל הנה האבר שבזה התאר מתיחס לכללות הבעל חי כי יש בו רבוי המתדמי החלקים ובו כח שומר מציאותו ולזה אם לא היה בשר כדי להעלות בשר ארוכה לחי אינו מטמא והוא מבואר שהבשר הפרוש מן החי אינו ראוי שיקרא נבלת החי ההוא משני צדדין הצר האחד שכבר יתכן שיחליף הבע' חי הבשר ההוא ולא יחסר אבר בעבורו ולזה לא יתכן שיקרא נבלתו והצד השני שאינו דומה לכללות הבע' חי ההוא כשהיה בו רבוי המתדמי החלקים כאלו תאמר בשר וגידים ועצמות והנה שיעור נבלת הבהמה הוא כזית לפי שסמך טומאתה לאכילתה אמר מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו וכבר התבאר בשרשים הכוללים ששעור האכילה הוא כזית לא יבלעו יחד בבית הבליעה יותר מכזית לפי הנהוג באכילת אדם ואמנם בשרצים לא סמך טומאתם לאכילתם כי אין בהם דבר יהיה ממנהג האדם לאוכלו ואף אם לא היה בעל דת ולזה יהיה שיעור טומאתו שוה לשיעור אבר היותר קטן שבהם והוא כעדשה לפי מה שהתבא' בחפוש ר"ל באבר שהיה בו בשר וגידים ועצמת באופן שיהיה ראוי שיקרא לבדו וזה האבר הוא מקצת השרץ שהוא ככלו וגם כן הנה מפני שהיו אלו השרצים הנאכלים לחיות קטנות הגוף מן האדם כאלו תאמר שהעכבר יאכלהו החתול הנה אולי הנהוג מאכילת אותו הבעל חי יחד בבית הבליעה אינו יותר מבעדשה כי אולי יחס גודל העדשה אל גודל הזית הוא יחס קטן הגוף ההוא לאדם וגם כן אפשר שלמדנו זה השיעור מיחס זה השרץ אל הבהמה והחיה ממוצעת הגוף כי הוא אולי הוא כיחס עדשה אל הזית והנה זה השיעור מקובל איש מפי איש עד משה רבינו ולפי שסמך דין טומאת הנבלה לאכילתה למדנו מזה שכאשר נפסלה מלאכול והבאישה ביותר אינה מטמאה וכן הענין בשרץ כי טמאתו יותר קלה: