רלב"ג ביאור המלות על התורה · ויקרא · פרק 1 · פסוק 4

וסמך ידו על ראש העולה. מפני שזאת הסמיכה היא כלי מה לכפר עליו כמו מה שדרך העולה לכפר הנה יתודה בעת סמיכתו אותן העונות והנה למדנו זה ממה שנאמר בפרשת אחרי מות וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וגו'. ולזאת הסבה היתה הסמיכה להורות שהוא כאלו סלק מעליו אותן העונות והעתיק אותן על ראש הבעל חי ההוא כדי שיתישב בלבו שכבר נתכפרו לו אותם החטאים ולזה תועלת מבואר שאם לא יחשוב שיתכפרו לו עונותיו בשובו אל השם יתע' הנה מי שחטא חטאים עצומים יחשוב כי כאשר אבד אבד ויוסיף לחטא תמיד לחשבו שאין לו תועלת בשובו לשם יתע' אלא יאבד בסבת העונות שחטא בהם וזהו התועלת הכולל בענין הקרבנות הבאים על החטאים והם לא יכפרו בזולת התשובה. ויתבאר מזה גם כן שהסמיכה לא תנהג בלבד בעולת נדבה אבל תנהג גם כן בעולת חובה כי היא יותר ראויה בזה להיותה באה על חטא מה. ובכלל הנה מצאנו הסמיכה נוהגת בקרבנות הבאים על החטא כמו שיתבאר במה שיבא וזאת הסמיכה היתה לצד המערב ר"ל שפני הסומך היה לצד המערב שהרי מצאנו במקום אחר בזאת הפרשה מבובא זה בענין הסמיכה אמר בפר העלם דבר של צבור וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר לפני יי'. ולמדנו גם כן מזה המקום שהסמיכה היא בשתי ידים ועל ראש הב"ח ההוא לא על אבר זולתו כאלו בכל כוחו העתיק ממנו אלו העונות ושמם על ראש הב"ח ההוא ולפי שהכונה בסמיכה זאת הכונה למדנו שבעל הקרבן בעצמו יחוייב שיסמוך ידיו על ראש קרבנו לא בנו ולא אשתו ולא שלוחו. וכבר בארנו זה עוד ממה שנזכר בפרשת ואתה תצוה וסמך אהר' ובניו את ידיה' על ראש הפר כמו שבארנו שם: