רלב"ג ביאור המלות על התורה · ויקרא · פרק 27 · פסוק 10

לא יחליפנו ולא ימיר וגו'. ראוי שיתבאר מזה גם כן שהמאמר בזה המקום הוא מדבר בקדשי מזבח שאם היה מדבר בקדשי הבית הנה לא אשער למה הקפידה התורה שלא ימיר אותו והנה אינו קדוש כי אם לדמיו ועוד שהתורה ביארה זה הדין במעשר בהמה כמו שיבא אחר זה שהוא הקל שבקדשי מזבח וממנו יתבאר שכן ההקש בשאר קדשי מזבח ויתבאר ממנו לפי השרשים הכוללים שאינו נוהג בקדשי הבית כי אינם ראויין בזה הדין כמו קדשי מזבח וראוי שנעיין אם החלוף והתמור' תהיה אפשרית בקטן היודע להפליא וזה כי מצד שנדרו נדר ידמה שתמורתו תמורה ומצד שאינו כן אזהרה קודם היותו גדול ידמה שאינו ממיר אלא מי שהוא מוזהר מהמרה והוא הגדול ולזה יהיה העניין בספק אם תמורתו תמורה והנה ענין החלוף והתמורה הוא שיאמר זה תחת זה או זה תמורת זה או זה חלופי זה וראוי שימיר בהמת קדשים בבהמת חולין לא הפך זה וראוי שתהיה הבהמה שימיר בה שלו ואם לאו אין תמורתו תמורה ולזה אין אדם ממיר בבהמת חברו ולא בבהמת הקדש וכן הוא מבואר שאם לא היתה בהמת הקדש שלו אינו חייב אם המיר אותה כי אינו שליט בהמרת' אם לא השליטו בזה בעל הקרבן ההוא והנה הרצון באמרו טוב ברע תמים בבעל מום כי המום הוא דבר רע כאמרו לא תזבח להשם אלהיך שור ושה אשר בו מום כל דבר רע ולזה יקרא רע הבעל מום ומזה המקום יתבאר שכבר יתחייב אם המיר תמים בבעל מום או הפך וראוי שיתבאר שאין התמורה נוהגת אלא בבהמה שהיתה אפשרית להקרבה בעת שהקדישה שנאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן להשם ולזה אם היתה בעלם מום קבוע בעת שהקדישה אין דין תמורה נוהג בה ועוד שהיא אינה מקדשי מזבח וכבר בארנו שמתנאי התמורה הוא שיהיה הקדש שימיר מקדשי מזבח ואולם אם היתה אז בעלת מום עובר הנה היא אפשרית ההקרבה ולזה ינהג בה דין התמורה וראוי שנדע שהבהמה שימיר בה אעפ"י שהיא בעלת מום קבוע ינהג בה דין התמורה שנאמר טוב ברע או רע בטוב אבל ראוי שתהיה מהבהמות שיקריבו מהם קרבן כי הנושא משותף יהיו כל ההפכי' הנזכרים בזה עד שלא יהיה הבדל בבם אם לא מזה מצד וזה מבואר מהשרשים הכוללים ולזה הוא מבואר שאין ממירין בכלאי' או ביוצא דופן ובמה שידמה להם כי אין אני קורא בהם טוב ברע:

ואם המר ימיר בהמ' כבהמה והיא הוא ותמורתו יהיה קדש. למדנו מזה שאין דין תמורה בעופות ובמנחות שנאמר בהמה בבהמה ולזה יחוייב שיהיה בהמה מה שימיר ומה שימיר בו גם כן ומזה המקום יתבאר שאין דין תמורה באברין ולא בעוברין כי הם אברים כמו שהתבאר מהשרשים הכוללים והנה האבר אינו בהמה ומזה המקום יתבאר שאין השותפין ולא הצבור עושין תמורה שאין אני קורא בכל אד מהם אם המר ימיר וגו'. אבל הוא ממיר חלקו בה והוא אבר או אברי' וראוי שיתבאר מזה שהוא חייב על כל בהמה ובהמה שהמיר בהם ואפילו היו אלף שנאמר בהמה בבהמה ולזה אם המיר בהמות רבות' באחת או הפך חייב על כל בהמה ובהמה וראוי שיתבאר שהבהמה שהקדיש הוא שינהג בה זה הדין התמורה לא בולדה שנאמר והיה הוא ולא ולדו ובזה יתבאר שאם המיר תמורתו אין תמורתו תמורה שנאמר ותמורתו יהיה קודש ולא תמורת תמורה וזה כי אין הולד תמורת התמורה ראויים בזה הדין כמו שראויין בזה תמורת ההקדש ותמורה. וראוי שנדע שאם היתה הבהמה שהמיר בה ראוייה לקרבן הנה היא תקרב באופן הקרב הבהמה שהמיר אותם רוצה לומר שאם היתה עולה או שלמים תהיה התמורה ג"כ עולה או שלמים שנא' והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. ר"ל שהם קדש במדרגה אחת וזה מבוא עוד בנפשו כי הוא המירה לזה העניין ואמנם יקרה בקצת הקרבנות שלא יהיה אפשר בתמורתו שתהיה קרבה באופן ההוא וזה כי תמורת החטאת והאשם אי אפשר שתקרב כי הם באים לכפרה וכשלא יכופר בהם לא יתכן להקריבם ותמורת הבכור והמעשר לא יתכן הקרבתה באפן ההוא כי אי אפשר בבלתי בכור שיעשה דינו כדין בכור וכן הענין במעשר בהמה כי לא יקרא מעשר רק אשר יעבור תחת השבט הוא עשירי במניין כמו שיתבאר אח' זה וראוי שתדע כי זה הדין הוא אם המיר או החליף אבל אם חלל ההקדש על דבר אחד שחלל בהמה בבהמה אם היו קדשי מזבח והיתה הבהמה הראשונה לחולין וכן העניין בקדשי בדק הבית. ר"ל שאם חללו בדבר אחר הרי יצא לחולין וזה יתבאר ממה שאמרה התורה בפרשת ראשי המטות לא יחל דברו. רוצה לומר שלא השליטו הכתוב לחלל דבר בנדרי אחר כי אין שם דבר שיחללהו בו אבל יהיה חלולו בטול הנדר ואולם בנדרי ההקדש יהיה רשאי לחלל כי אין בחלולו בטול הנדר וזה יתבאר בביאור יותר שלם בהגיענו לשם ונאמר בזה המקום מעט ונאמר כי מפני שזכרה התורה בראשי המטות שהאדם שליט בהפרת נדרי בתו ואשו ושבועותיהם בנדר אשר זכרה תחלה שאינו שליט בהפרת נדרי עצמו ויתבאר מהשרשים הכוללים שאחרים שליטים בזה והם לפי מה שיתבאר מזה העניין האנשים שיש להם עליו קצת שררה ויתבאר מזה עוד שדברו הוא שאינו שליט לחלל אבל הוא שליט לחלל הקדשו לסבה שזכרנו: