רלב"ג ביאור המלות על התורה · שמות · פרק 28 · פסוק 38

והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשין. למדנו מזה כי בזמן שהציץ הוא על מצח אהרן אז הוא נושא את עון הקדשים לא בזמן שאינו על מצח אהרן ואולם איזה עון הוא נושא לא נתבאר בכאן ואולם נלמד אותו ממה שאומר והוא שאי אפשר שישא עון הקדשים. אם היו פגול וישיב אותם להיות לרצון שכבר נאמר בפגול לא ירצה וכן לא ישא עונם אם היו בעלי מומין שהרי נאמר בהם לא ירצה המקריבין טמאין אף על פי שהם שוגגים ולא אם היו הקרבין טמאים אם היתה טומאתם ידועה כבר נתבאר זה כלו בתורה ונאמר כי מפני שמצאנו שעון הקדשים והמקדש שהיה הכהן מכפר עליו הוא הטומאה כמו שנתבאר בפרשת אחרי מות הנה זה העון הוא בהכרח עון טומאה ולפי שאי אפשר שיהיה בטומא הידועה מהטעם שזכרנו הנה יהיה העון שהוא נושא עון הטומאה בלתי ידועה כגון שנטמא המקריב בטומאת התחום שהוא בלתי ידועה לו ולא לזולתו כי זה הענין הוא למטה משגגת טומאה וכן אם נטמא הקרב ולא נודע עד שהקריב אמוריו הנה הציץ מרצה על כמו אלו הטמאות שנאמר את עון הקדשים רוצה לומר שגגת הקדשים הוא נושא אבל אינו נושא שגגת המקריבים והנה ישא מה שהוא למטה משגגה והוא אם נטמאו בטמאת התהום וזה דבר יתבאר מהשרשים הכוללים:

והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני יי'. הנה מפני שהציץ בא לרצות עון הקדשים היה ראוי שיהיה על מצח אהרן בכל יום ויום כי הקרבנות היו קרבים בכל יום ויום. והנה היה זה אפשר כי כהן גדול היה מקריב ומשמש בכל יום אם ירצה. ולזה יתכן לו ללבוש בגדי כהונה בכל יום. והנה מזה המקום נלמד זה וזה כי בגדי כהונה לא יותרו ללבשם אלא מפני צרך העבודה ולפי שרצתה התורה שיהיה הציץ תמיד על מצח אהרן למדנו שהוא היה עובד בכל יום אם ירצה ולא יעכבוהו מזה אנשי המשמר ההוא: