רלב"ג ביאור המלות על התורה · שמות · פרק 12 · פסוק 4

ואם ימעט הבית מהיות משה. מגיד לך הכתוב שאין ראוי לשחוט את הפסח על הנמנין בו אם לא היו ראוים לאכול אותו כלו כדי שלא יביאו קדשים לפסול וזה שאי אפשר שיאכלו ממנו אלא הנמנין בו כמו שיתבאר ואם לא יוכלו לאכלו ישאר ממנו וישרף כמו שיתבאר במה שיבא:

ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו. הנה היה ראוי שיבחרו להמנות עם השכנים בפדח מצרים כי הוא היה נעשה בבית כל אחד מהם:

במכסת נפשות. הנה הודיענו שראוי שיהיו נמנין בלקיחתו בעלי הפסח ההוא:

איש לפי אכלו תכסו על השה. למדנו מזה שהנמנה בו ראוי שיהיה מי שאפשר בו האכילה ממנו כי הוא אמר לפי אכלו תכוסו על השה ושהם נמנין ואוכלין על הפסח כל זמן שהוא שה וזה אמנם הוא בעת שהוא חי כי אחר השחיטה איננו שה כי אם בשתוף השם לבד. ולזאת הסבה התבאר שכבר אפש' לקצת הנמנין בו שיהיו מושכין את ידיהם ממנו כל זמן שהשה חי וזה כי ההמנות לא נשלם עד שנשחט השה שאם היה נשלם לא היה אפשר להמנות בו אחר זולת הנמנין בו תחלה כי אין ראוי שיאכל מבשרו כי אם בני החבורה כמו שיתבאר אחר זה. ולזה הוא מבואר שהמנותם אינו נשלם עד השחט השה ומפני זה הוא מבוא' שאפש' שיהיו מושכין ידיהן ממנו עד שחיטתו וראוי שתדע שאי אפש' שימשכו כל בני החבורה ידיהם ממנו יחד כי אם היה אפשר זה תסור הקדושה מהשה אשר נלקח לשם פסח וזה בלתי אפשר כי אי אפש' הפקעת הקדושה מהקדשי' בזה האופן כמו שיתבאר לך כאשר ישולם לך העיון בדיני הקרבנות והזבחים ולמדנו מזה שאין אדם נמנה על שני פסחים לפי שנאמר תכסו על השה על שה אחד אתה נמנה ואינו נמנה על שני פסחים. וראוי היה להיות כן שכיון שנמנה על שה אחד כבר פרע חובו המוטל עליו מקרבן הפסח: