רלב"ג ביאור המלות על התורה · שמות · פרק 21 · פסוק 35

וכי יגוף שור איש את שור רעהו. באופן שימות:

ומכרו את השור וחצו את כספו. בינים וגם את המת יחצון. וראוי שתדע שאין כוונת התורה שימכר השוה החי על האופן שיראה מפשט הכתוב שאם היה הענין כן היה לפעמים המזיק נשכר כשהיתה הנבלה יותר שוה מהשור החי ולפעמים היה משלם יותר ממה שהזיק ויהיה אם כן תם חמור במועד ולזה הוא מבואר שהדין הזה יהיה כשהיו השורים שוים כמו שאמר אחר זה שלם ישלם שור תחת השור שהרצון בו שהיו שוי' ולפי מה שנזכר במה שקדם יתבאר כי אמרו וגם את המת יחצון. אין הרצון בו שיטפלו שניהם בנבלה ההיא כי בעל השור המזיק לא ירצה להטפל בה עד יתברר הדבר לפני ב"ד כדי שלא יתחייב עצמו בתשלומי זה הנזק ויקרה מזה שתפסד הנבלה ולזה היה מן היושר שיהיו שמין כמה היתה הנבלה יפה בשעת מיתה ואם נפסדה אחר זה יהיה ההפסד לניזק כי הוא פושע בזה ואם נתיקרה קודם השומא יהיה השבח לשניהם כי לא בא זה היוקר בה מצד הניזק שיהיה היוקר שלו יתבאר מזה שנזק השור התם הוא משתלם בגופו ולזה אם נגנב או נאבד הבעלים פטורין והנה הדין בזה כמו הדין בשור תם שהרג האדם שלא יוכלו הבעלים להפסיד כי אם השור ההוא ואם נודע לבעלים כי שור נגח הוא מתמול שלשום ולא ישמרנו בעליו כראוי ויצא והזיק שלם ישלם שור תחת השור הזיק והמת יהיה לו ר"ל לניזק שאם היה הרצון שיהיה למזיק לא היתה התורה צריכה לבאר שיהיה המת למזיק אחר שאמרה שלם ישלם שור תחת השור כי אין מן הדין שישלמו הבעלים יותר ממה שהזיקו ולזה הוא מבואר שרצון בזה שיהיה המת לניזק ושישלמו לו הבעלים בשיעור מה שהגיע לו מהנזק בסבת המיתה והנה שתקה התורה מהנזקים אשר תעשה בהמתו של אדם וזברה בהמתה לבד לפי שאפילו המתה יהיה הענש עליה ממון ולזה לא יהיה הבדל בין ההמתה לנזקין ואולם באדם לבדו היה הבדל בין המתתו לזולתו ובין חבלו בזולתו ולה ביארה התורה הדין במיתה ובניזקין וכבר יתבאר לך שכוונת התורה שאם הזיק השור בזולתו ישלם הנזק אע"פ שלא המיתו ממה שבאר בשן ורגל ובאש שיתחייבו בעלים על נזקיהם אפילו במה שאין בו רוח חיים שלא יתכן שיאמר בו מיתה ובכלל הנה כוונת התורה להסיר ההיזקים מבין בני אדם ולזה יהיה דין המיתה ודין ההיזקי' בזה אחד ולזה זכרה התורה ההמתה לבאר שלא יתחייב השור מיתה על המתת השור כי אין שם מה שחוייב בו מיתה כי אם על המתת האדם וכן אמרה התורה ומכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת. ובהיות הענין כן הנה יתחייב השור ג"כ על נזקי הכלים ועל נזקי אדם אם חבל בו אלא שלא יתחייב עליו כי אם נזק לבד כי שאר הארבעה דברים לא חייבה התורה בהם זולתי האדם והנה יהיה הדבר שהוזק לניזק והמזיק ישלם לו מה שהניעהו מההפסד בסבת הנזק אם היה תם חצי נזק גופו ואם היה מועד נזק שלם משל מזיק כי לא הקפידה התורה שישתלמו נזקי הבהמה מגופה אלא כשהיתה תמה. וראוי שתדע שדין הנגיפה והגניחה והרביצה והבעיטה והנשיכה הוא אחד והנה הבהמה היא תמה לאלו הנזקים עד שהועדה אלא אם היה מועד מתחלתו כמו הארי והדוב והזאב והנמר והברדלס ושאר מה שידמה להם ולזה אם רבצה הבהמה על כלים גדולים ושברה אותם הרי זה שנוי ומשלם חצי נזק בגופה. ואולם אם רבצה הבהמה על כלים קטנים אין זה שנוי ודינו דין היזקי הרגל והנה יתבאר דינם אחר זה. וראוי שתדע שלא ינהג זה הדין אלא בשור של ישראל שנגח שור של ישראל שנאמר כי יגוף שור איש את שור רעהו ואולם בשור של הקדש ובשור של נכרי לא ינהג זה הדין והוא מבואר שזה הענין לא ימצא באופן שתשלם שם העדה כ"א ברה"ר כי שם תלכנה הבהמות כלן וימצאו קצתם קצתם ויתכן שיזיקום והוא מבואר שאם נזקה הבהמה ברשות הניזק שבעל השור חייב בנזקיה אם היה תם חצי נזק ואם היה מועד נזק שלם ודין זה נלמד אותו מרגל שפטור בו ברה"ר לפי שלשניהם רשות להוליך בו וחייב ברשות הניזק לפי שאין לו רשו' להלך שם כמו שיתבאר אחר זה ולזאת הסבה חייבה התורה בהיזקים שהזיק הבהמה בעצמה ובמה שידמה לה ברה"ר לפי שאע"פ שיש לה רשות להלך שם אין לה רשות ליגח או לנגוף ובהיות הענין כן הנה תתחייב גם כן על הנגיפה ברשות הניזק לפי שאין לה רשות שם לנגוף אבל הוא יותר ראוי שתתחייב שם וזה מבואר מאד ואולם אם נכנס הניזק ברשות המזיק פטור לפי שאין לו רשות להלך שם ולכתו שם גרם לו הנזק ואולם אם נכנס שם ברשות הנה המזיק חייב כמו הענין ברה"ר וזה כלו מבואר כמעט עיון. וראוי שתדע שהעדת השור תהיה בג' ימים רצופים כשהעידו העדי' בב"ד בכל יום ויום שכבר נגח לא שיעידו יחד שנגח ג' ימים שנ' או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום שיהיה נודע לו מתמול שלשום שהוא שור נגח ואולם יתבאר שהו' נודע לו כשהעידו זה בב"ד וכן הענין אם הועד לשבתות או לראשי חדשים או משני ימים לשני ימי' ויהיה מועד לימים ההם ולשאר הימים הוא תם ואולם אם נגח ביום אחד ג' נגיחות אין זה מועד שנאמר מתמול שלשו' ואם נגח בג' ימים והעידו העדים יחד בשלשה הנגיחות הנה לא יקרא מועד ואם העידו זה ביום אחד שלשה כתי עדים והעידו שנגח בג' ימים הרי זה ספק אם דינו דין מועד אם לא והמוציא מחבירו עליו הראיה והנה אין העדה אלא בפני הבעלים שנאמר בשור שגנח האדם והועד בבעליו וכ"ש שראוי זה הדין בשור שנגח השור ומפני זה אם הועד שור אחד ומכרו בעלי או נתנו חזר לתמותו עד שיהיה מועד בפני הבעלים השניים וכן אם חזר בו זה השור מהיותו נגח באופן שיתבאר זה לאנשים כאלו תאמר שיהיו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח הנה חזר לתמותו שנאמר או נודע כי שור נגח הוא שיהיה שור נגח בע שנגח והנה השור המועד אם ישמרו בעליו כראוי פטור שנאמר ולא ישמרנו בעליו ואולם השור התם יתחייב עליו אפילו שמרו כראוי כי לא תלה הכתוב הענין בשמירה והנה אם לא היו לשור בעלים והזיק בין תם בין מועד פטור מן התשלומין והקודם בו זכה כדין ההפקר שנאמ' כי יגח שור איש וזה איננו שור איש וכן היו לו בעלים ולא היו בני דעת כמו שהיה חרש שוטה וקטן אם שנאמר כי יגח שור איש שהוא בן דעת ובכלל מי שהוא פטור על נזקי עצמו לא כל שכן שהוא פטור על נזקי ממונו ולפי שנזק שור תם משתלם מגופו שנאמר ומכרו אש השור החי וחצו את כספו הנה נעשה הנזק שותף בו ואם חזר ונגף יהיה הניזק חייב בנזקיו לפי החלק אשר לו בו. והנה העבד שהזיק הבעלים פטורין שלא חייבה התורה האדם על נזקי ממונו אלא כגון שור וכיוצא בו לא על עסקי אדם שיש לו דעת ועוד שא' היה הענין כן היה ביד העבד להפסיד לרבו כל קניניו וזה אינו מיוש' התוריי ולה לא יתחייב האד' במה שתזיק אשתו והעבד והאשה משלימין כאשר יהיה להם קנין ימשלו בו כאלו תאמר שנשתחרר העבד ונתגרשה האשה והנה דין הנזקין שיגבו מן המטלטלין שנאמר שלם ישלם שור תחת השור כסף ישיב לבעליו ואם אין שם מטלטלין הנה יהיו נפרעין מהקרקע היותר נבחר כדי שישוה למטלטלין ר"ל שיקפצו בו בני אדם לקנותו מצד שבח הקרקע ההוא כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה והנה החמירה התורה בשור ושה יותר משאר הגנבות לקלות העשות הגנבה הזאת כי אלו הבהמות דרכן שיעמידון בשדות וביערים לרעות ויקל לגנבם מפני זה ולטבחם ולאכלם וכן יקל למכרם לרב התועלת אשר בענינם מה שאין כן בבהמה טמאה והנה הבקר שיש בו בטול מהמלאכה היה ענשו יותר גדול והנה לא יתחייב בזה העונש אם לא מכרו כלו אבל אם שייר בו אבר מן איבריו פטור שנא' וטבחו ומכרו לא שימכר קצו ובכלל הנה הטביחה והמכירה הם בנושא אחד ואם שייר בו מה שאיננו נכלל בטביחה כמו גזותיו הנה הוא חייב ואחד האיש ואחת האשה ואולם חרש שוטה וקטן פטורין מתשלומי ארבעה וחמשה כי אינם בני עונשין שנאמר כי יגנוב איש פרט לקטן לפי שאינו בן דעת וכן הענין בחרש שוטה וקטן והנה הגנבה תאמר על מה שיצא מרשות הבעלים כי מה שהוא ברשותם לא נגנב ולזה אם גנב שור או שה והוא עדיין ברשות הבעלים שלא הגביה אותם באופן שיקנה אותם הנה אם טבח או מכר פטור מתשלומי ד' וה' כי לא גנב אותם בעת שטבח או מכר ואם גנב עגל ונעשה שור או טלה ונעשה איל ואח"כ טבח ומכר פטור מתשלומי ד' וה' שנ' וטבחו או מכרו שיהיה מה שטבח או מכר הוא מה שנגנב בעינו ואולם זה אינו מה שגנב כי כבר נשתנה ונתחדש לו שם אחר טבחו או מכרו על ידי שליח הרי הוא כאלו טבחו או מכרו הוא בעצמו כי כבר יאמר שעשה האדם דבר מה כאשר עשה אותו על ידי שלוחו וכן אם נתנו או פרעו בחובו הרי הוא כאלו מכר כי הנותן נותן לתקות גמול הונה אם חתך אבר מאבריה ואח"כ מכרה הרי זה ספק אם הוא שיור או אינו שיור וזה כי מפני שבטביחה לא יותר זולת מה שמכר ידמה שאין זה שיור ולפי שלפי הנהוג תהיה הטביחה כוללת כל האיברים הנה ידמה שיהיה זה שיור והנה המוציא מחבירו עליו הראיה וכן אם מכרו חוץ ממלאכתו או חוץ משלשים יום שתהיה מלאכתו גם זה ספק אם הוא שיור כי אינו שיור בגוף הבהמה אבל הוא שיור ביחס אל הטביחה כי אחר הטביחה לא תהיה בו מלאכה ולזה יהיה המוציא מחבירו עליו הראיה ואם גנב האדם מבית הגנב פטור מתשלומי כפל ומתשלומי ד' וה' שנ' וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב כי אין איש ואדון לזה הדבר הנגנב ומזה יתבאר גם כן שהגונב להקדש פטור מאלו העונשין שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש וכן הגונב לנכרי שנאמר ישלם לרעהו. וכבר נלמד זה גם כן מדין נגיפת השור הסמוך לזה הדין שאינו נוהג כי אם ברעהו וראוי שתדע כי האדון יקנה הדבר שאינו שלו כשנתיאשו הבעלים ממנו כמו שיתבאר במה שיבא אצל דיני האבדה והנה מפני זה לא תועיל המכירה שימכר לפני יאוש הבעלים ועם כל זה חייבהו התורה עליה שנאמר וטבחו או מכרו בעת שיתחייבו בו על הטביחה יתחייבו על המכירה וכל שכן שיתחייב על המכירה אם מכרו אחר יאוש הבעלים כי אז תקרא מכירה על דרך האמת ואם לקח אדם מהגנב קודם יאוש בעלים ונגנב ממנו הנה איננו איש לזה הדבר הנגנב ולזה לא יתחייב הגנב בגנבה ההיא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה שנאמר וגונב מבית האיש: