רלב"ג ביאור המלות על התורה · שמות · פרק 22 · פסוק 5

כי תצא אש. לפי הנהוג שימשך יציאתה ומצאת קוצים אשר המשיכו האש והביאוה אל הגדיש או אל הקמה ונאכל הגדיש או הקמה או נפסד השדה ונשרף כמו שלחכה נירו וסככה אבניו שלם ישלם הנזק מי שהבעיר הבערה והוא מבואר שאם עבר האש שם באונס כמו שהביאתה לשם רוח שאינה מצויה. או שעברה נהר שאין דרך האש ההוא לעברה והזיקה אחר זה או שהכניס הניזק כליו לשם פטור כי התורה אמרה המבעיר את הבערה והו' לא הבעיר אותה ולזה הוא מבואר שהמבעיר את הבערה והרחיק משד' חברו באופן שלא היה ראוי לאותה האש שתגיע שם והגיעה שם והזיקה טור וכן אם שמר אשו ומסרה לבן דעת לשמר' פטור מנזקיה כי הוא אינו המבעיר הבערה ואם מסרה למי שאינו בן דעת חייב ואם היה מדרך האש ההוא שתמשך ותזיק ולזה הוא מבואר שאם מסר אש בעל שלהבת לחרש שוטה וקטן שהוא חייב ואם מסר להם נחלת ולהכוה טור לפי שאין דרך הנחלת שתמשך ותזיק והנה אם כן זה הנזק לא עשתה אשו אבל עשתה זה האש שהדליקו אליו שאינם בני דעת והנה המבעיר והוא המתחייב ולזה אם הביא אחד האש והביא השני עצים הנה המביא עצים הוא המבעיר ואם הביא אחד עצים והביא השני האש' הנה המביא האש הנה הוא המבעיר וכן אם הביא האחד אש והשני עצים ובא השלישי וליבה כדי להבעיר האש הנה המלבה הוא המבעיר והנה יתחייב לבדו בנזקי האש ואם לבתו רוח שאינה מצויה כלן פטורין כי זאת ההבערה היתה באונס וראוי שתדע כי האדם יתחייב באשו משום חציו וזה כי כמו שהחץ מזיק מזולת מי שיגע מי שירה אותו בנזק כן הענין באש וכמו שהחץ יתנועע מההנעה אשר הניע אותה מי שירה אותו אם לא ימנעהו מונע כן האש ימשך ויתנועע מצד הטבע שחדש בו המדליק אותו במקום הראוי שימשך שם מצד טבעו ואין לאש התחלה אל שלא יתנועע אחר שהובער כמו שאין לחץ התחלה אל שלא יתנועע אחר שיורוהו ולפי שאשו הו' משו' חציו הנה יתחייב בו בעל האש אם הזיק באדם בה' דברים כמו שיתחייב בזה אם חבל בו בחציו כי אין הבדל בין חבלו' האד' בין מתכוין לשאין מתכוין כמו שהתבאר בענין דמי ולדות והנה יתחייב על אשו ג"כ משום ממונו שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה. ולזה כשהיתה אש בחצרו של אדם ולא שמרה כראוי ויצתה והזיקה חייב ולזה סמך הכתוב גם כן נזקי אשו לנזקי שן ורגל ללמד שהוא חייב על אשו משום ממונו וראוי שתדע כי האש שיצאה מרשותו של אדם והזיקה הנה בעל האש פטור על הטמון שנאמר ונאכל גדיש או הקמה או השדה שהם דברים גלוים ואולם על הטמון פטור ואם הבעיר בתו של חברו חייב אף על הטמון שנודע בלי ספק שהוא שם שהרי לא הבעיר ברשות והרי הוא כאלו הזיקו בידים ומתקנת חכמים שאם לא היו שם לדים על הטמון ישבע ויטול מה שדרך בני ארסל הניח בו אבל מה שאין דרך בני אדם להניח בו אפילו ישבע אינו נוטל. והמשל שאם היה ארנקי מלא מעו' בגדיש אפי' נשבע אינו נוטל אם אין שם עדים כי אין דרך בני אדם להניח ארנקי בגדיש וראוי שתדע כי מה שידמה לאש דינו כדין האש כמו אבנו וסכינו ומשא' שהניחן בראש גגו באופן שרוח מצויה תפילם ונפלו והזיקו בעת נפלם. הנה דין זה הנזק כדין האש בשוה וכן הענין במה שידמה לזה ואמנם אחר נפלם יהיה דינם דין הבור וזה מבואר ממה שקדם