אדרת אליהו · ויקרא · פרק 27 · פסוק 10

ולא ימיר. בשלו. יכול יהא קדשי בדק הבית עושין תמורה ת"ל קרבן (פי' כל האמור בענין אינו נוהג אלא גבי קרבן] יצא בדק הבית שאינו קרבן אוציא הקדש בדק הבית שאינו קרבן ולא אוציא של ציבור ת"ל לא יחליפנו [פי' לשון יחיד ועליהן קאי ואם המר ימיר כו' היינו נמי ביחיד]. יצא קרבן ציבור וכן מאותו ממעט קרבן שותפין. רש"א והלא מעשר בכלל היה ולמה יצא אלא להקיש מה מעשר קרבן יחיד וקדשי מזבח אף אין לי אלא קרבן יחיד וקדשי מזבח (פי' ומכח זה נתמעט קרבן שותפין וקרבן ציבור וקדשי בדק הבית) או דבר שאתה לומדו בדבר אחד אתה לומדו בכל הדרכים שיש בו מה מעשר מיוחד שהוא נוהג בבקר ובצאן ונאכל לשני ימים אף אינו מרבה אלא את שהוא כיוצא בו מניין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד ת"ל בהמה ואם בהמה:

ולא ימיר אתו. הקדש עושה תמורה (תמורה י"ב ע"א) ואין תמורה עושה תמורה ואין הולד עושה תמורה. ר' יהודה אומר הולד עושה תמורה:

טוב ברע או רע בטוב. רע זה בעל מום שנא' כל דבר רע מכאן שממירים תמימים בבעלי מומין ובעלי מומין בתמימים:

בטוב. (שם ט' ע"א) טוב מעיקרא עושה תמורה ואין בעל מום מעיקרא עושה תמורה:

המר ימיר. לרבות את היורש:

ואם לרבות את האשה [פי' שאם המירה שמומר. לפי שכל הפרשה כלה נאמרה בלשון זכר]:

בהמה בבהמה. ולא בהמה בעופות ולא עופות בבהמה ולא בהמה במנחות ולא מנחות בבהמה. (שם ה' ע"א) בהמה בבהמה. מלמד שממירין מן הצאן על הבקר מן הבקר על הצאן מן הכבשים על העזים מן העזים על הכבשים כו' ד"א בהמה בבהמה מכאן שממירין אחד בשנים ושנים באחד א' במאה ומאה בא' כמו ובהמה רבה רש"א אין ממירין אלא א' בא' שנא' והיה הוא ותמורתו יהו' קדש מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחד. בהמה בבהמה. ולא אברים בעוברין ולא עוברין באברי' ולא איברין בשלימי' ושלימים בהם:

והי' הוא. ולא ולד (תמור' י"ג ע"א) ותמורתו. ולא תמורת תמורתו. רי"א יהיה לרבות את התמורה וחכ"א יהיה לרבות שוגג כמזיד. ד"א יהי' מלמד שקדושה חל על בעל מום קבוע:

הוא ותמורתו. מה הוא בבית בעלים אף תמורה בבית בעלים פרט לבכור משבא ליד כהן שאין ממירן אותו (שם ג' ע"א) יכול יהא קדשי גוים עושין תמורה ת"ל למעלה בני ישראל קדשי בני ישראל ולא נכרים. ד"א אתקש תמורה למעשר בהמה ומעשר בהמה למעשר דגן ובמעשר דגן כתיב כי את מעשר בני ישראל בני ישראל ולא נכרים. ד"א והיה הוא ותמורתו יהי' קדש הקדש עושה תמורה ואין תמורה עושה תמורה שהיה בדין ומה אם הקדש שאין קדושה חלה עליו בבעל מום קבוע עושה תמורה. תמורה שהקדשה חלה עליה בבעל מום קבוע אינו דין שיעשה תמורה ת"ל והיה הוא קודש הקדש עושה תמורה ואין כו':

יהי' קדש. מלמד שהקדושה חלה עליה בבעל מום קבוע שהיה בדין ומה אם הקדש שהוא עושה תמורה אין קדושה חלה עליה בבעל מום קבוע. תמור' שאינה עושה תמור' אינו דין שלא תהא קדוש' חלה עלי' בבעל מום קבוע ת"ל יהי' קדש מלמ' שקדוש' חלה עליה בבעל מום קבוע ר"י בר' יהוד' או' יהיה קדש לעשו' את השוגג כמזיד: