אדרת אליהו · ויקרא · פרק 27 · פסוק 11

ואם כל בהמה. יכול בבהמה טמאה ממש דבר הכתו' כשהוא אומ' למטה ואם בבהמה הטמא' ופדה כו' הרי בהמה טמאה אמורה הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין [פי' שנפל בהם מום] שיפדו יכול יפדו על מום עובר [פי' אפי' לא נפל בו אלא מום שיעבו' לאח' זמן ועכשיו כשאינו ראוי ליקרב יפדו] ת"ל אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' (תמורה ל"ג ע"א) מי שאינו קרבה לה' כל עיקר לעול' והיינו מום קבוע יצא מום עובר שהוא כשר ליקרב למחר:

טמאה. לרבות את המתה (פי' שאם הקדישה לבדק הבית חל עליה הקדש) יכול אפי' אמר הרי זו הקדש ומתה תפדה ת"ל והעמיד והעריך את שיש לה העמדה יש לה הערכה ואת שאין לה העמדה היינו שמתה אח"כ אין לה הערכה. ומה ראית לרבות המתה (פי' שמתה מתחלה ואח"כ הקדישה שאף שאין לה העמדה יש לה הערכה) ולהוציא את שאמר הרי זו הקדש ומתה. אחר שריבה הכתוב ומיעט הרי אנו למידין אותה מבהמה טמאה (פי' מבהמה טמאה ממש) מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה אף אני מרבה המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה ומוציא את שאמר הרי זו הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדשה. או דבר שאתה לומד בדרך אחד אתה לומדו בכל הדרכים שיש בו (פי' שישוה לבהמה טמאה) מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחלת הקדש (פי' שלא נתפס באחרות ומפרש בש"ס בב"מ נ"ה מדכתיב הטמאה היינו הידועה שהקדיש ראשון כמו העולה עולה ראשונה) ומועלים בה וכולה לשמים (פי' שאין לכהן ממנה כלום) אף אני ארבה את כיוצא בו וכי מה יש לנו בקדשי מזבח שיהא כולה לשמים פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים (פי' אבל שאר קרבנות בין של יחיד בין של ציבור אינה כולה לשמים דבכל קרבנות אין לשמים אלא האימורים ואפי' בעולה שכולה לשמים מ"מ העורות לכהנים) מניין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של ציבור ושל יחיד ת"ל בהמה ואם בהמה ואם כל בהמה:

והעמיד את הבהמה לפני הכהן. בהמה נפדית ואין העופות ועצים ומנחות והלבונה וכלי שרת נפדין (בת"כ שלנו לא גריס ומנחות רק עיין מנחות דף ק"א) והעריך הכהן אתה. אין פודין את הקדשות אכסרה (דהיינו בשיקול הדעת אלא צריך אומד יפה) והעריך הכהן אתה (תמורה ל"ג ע"א) פרט לבעל מום מעיקרא שא"צ העמדה והערכה: